נהגו לאכול ביצים בליל הסדר. וכך כתב הרמ”א (תע”ו, ב):
נוהגים בקצת מקומות לאכול בסעודה ביצים זכר לאבלות, ונראה לי הטעם משום שליל תשעה באב נקבע בליל פסח, ועוד זכר לחורבן שהיו מקריבין קרבן פסח.
לדברי הרמ”א, הביצים הם זכר לאבלות (כיוון שהן עגולות, והאבלות היא ‘גלגל חוזר בעולם’), וישנן שתי סיבות להזכיר אבלות בליל הסדר: א. ליל הסדר חל בדיוק באותו יום שבו יחול תשעה באב באותה שנה. ב. בלילה זה, שבו איננו יכולים להקריב קרבן פסח, אנו מזכירים את חורבן המקדש.
הגר”א (מעשה רב, אות קצא) מיאן לקבל טעמים אלו, וכתב: “חס ושלום להזכיר אבלות תשעה באב היום!”. ליל הסדר הוא זמן של שמחה, ואין להזכיר בו אבלות. מדוע אפוא נוהגים לאכול ביצים? הגר”א מבאר (תע”ו, ב), שהביצים הם זכר לקרבן חגיגה (ואין הביצים דומות לזרוע האסורה באכילה, שמאחר שהזרוע היא בשר צלוי, היא דומה ממש לקרבן פסח, ולכן אסרו לאוכלה בליל הסדר, שמא יבואו אנשים לאכול קרבן ממש מחוץ למקדש, מה שאין כן ביצים, שאינן דומות ממש לקרבן).
נהגו לאכול את הביצים בתחילת הסעודה, לאחר הכורך (סידור היעב”ץ). ויש קהילות ספרדיות שנהגו לאוכלן מיד אחרי הקידוש או במקומות אחרים (סדר ליל פסח, עמ’ מד).
טיבולים
יש שנהגו לטבול את הביצה במי מלח (ליקוטי מהרי”ח ועוד). אך לכאורה יש לדון בכך. אנו מטבילים בליל הסדר שתי פעמים: כרפס במי מלח ומרור בחרוסת. הרמ”א (תע”ו, ב) כותב בשם המהרי”ל, שאין להוסיף על הטיבולים:
ויש נוהגין שלא לאכול שום טבול בלילה, רק שני טבולים שעושים בסדר.
מדוע נהגו שלא להוסיף על הטיבולים? מבאר המהרי”ל (סדר ההגדה, ל”ז), שמאחר שאומרים ב”מה נשתנה” שאנו מטבילים שתי פעמים, אין לחרוג ממספר זה. נראה שאם מוסיפים על הטיבולים, לא מורגשת המצווה המיוחדת בשני הטיבולים (שולחן ערוך הרב, תע”ו, ז).
אמנם, לכאורה ישנם שלושה טיבולים, שהרי אנו מטבילים בחרוסת גם את המרור של הכורך! מבאר הט”ז (תע”ה, ס”ק ו), שאין זה טיבול שלישי, כיוון שאנו עושים את הכורך רק משום ספק, שמא זו הדרך לאכילת המרור, ואם כך, הטיבול של המרור ושל הכורך בחרוסת נחשבים כטיבול אחד.
לאור זאת, מדוע יש שנהגו לטבול את הביצה במי מלח? הרי יש כאן טיבול נוסף! נראה שמאחר שטובלים את הביצים במי מלח כמו את הכרפס (ואולי אף באותם מי מלח של הכרפס), נחשב הדבר לטיבול אחד עם הכרפס (ליקוטי מהרי”ח). ולפי זה, ניתן ליישב כך גם ביחס לכורך, ששתי הטבילות בחרוסת נחשבות לפעם אחת.
טיבולים נוספים
האם מותר לטבול בשר, דגים וכו’ ברוטב? העולם נוהג להקל בכך, וכנראה נהגו לאסור רק טבילת ירקות, הדומים לכרפס ולמרור, ולא טבילת דברים אחרים (הגדת אור החמה, עמ’ כא). ואם כך, זוהי תשובה נוספת להיתר טבילת הביצה במי מלח.
לאכול בצורה מדודה
אמנם יש מצוַות אכילה ביום טוב, אולם בליל הסדר יש להיזהר שלא לאכול יותר מדי, כדי שלא יהיה קץ באכילת האפיקומן. וכך כתב הרמ”א (תע”ו, א) בשם המהרי”ל:
ולא יאכל ולא ישתה הרבה יותר מדאי, שלא יאכל האפיקומן על אכילה גסה או ישתכר וישן מיד.
אמנם יש לאכול את האפיקומן על השובע, כלומר, לא לאוכלו מתוך רעב אלא מתוך תחושת שובע, אולם עדיין צריך שהאפיקומן יהיה טעים עבורו, ולא שיהיה קץ ממנו. כמו כן, יש להיזהר משתייה מרובה מדי של יין, כדי שלא ישתכר ולא יוכל להמשיך ולספר ביציאת מצרים (רמ”א שם, על פי המהר”י וייל, סימן קצ”ג).
אכילה בשמחה ובדרך חירות
יש לאכול את הסעודה בשמחה (ארחות חיים, סדר ליל הפסח, סימן כ”ז) על שזיכנו הקב”ה ללילה זה, ללילה שבו גם אנו יוצאים לחירות.
דבר מעניין הוא, שאנו נמצאים כעת באמצע ההלל. חציו אמרנו לפני הארוחה, ואת חלקו האחר נאמר רק אחריה. ייתכן שהארוחה בליל הסדר איננה ארוחה רגילה. הארוחה בליל הסדר היא חלק מן ההלל!
מדוע היה חשוב לפצל את ההלל ולאכול באמצעו? נראה שאכילת הסעודה באמצע ההלל הופכת את הסעודה כולה לסעודת הודיה, לאכילה של קדושה, לאכילה שהיא בעצמה הלל!
לדעת הרמב”ם (פ”ז ה”ח), מי שיכול להסב גם בארוחה – הרי זה משובח, אף שאין חובה להסב בזמן האוכל (ובפרט כשהדבר מקשה על האכילה). גם נקודה זו מצטרפת לכך שזו סעודה מיוחדת, סעודה של בני חורין, היודעים להודות על חירותם.
אם כך, יש לנו סעודת חג מיוחדת. לא רק סעודת יום טוב, אלא סעודת הודיה, סעודת הלל.
לכן יש לשים לב, שבזמן הארוחה, פרט לאכילה עצמה, נעסוק בדברי תורה, בדברי קדושה ובסיפור יציאת מצרים. עלינו להעניק לארוחה את מימד הקדושה הנדרש לה, כחלק מן ההלל, ולכן צריך להיזהר שלא לעסוק בדברי חולין בסעודה זו (עיינו גם של”ה, פסחים, מצה שמורה, נג:), ובוודאי לא בקלות ראש, אלא בשמחה של מצווה, בשמחה של חירות, בשמחה של קרבה לקב”ה.
