הגמרא (קטו.) מביאה מחלוקת תנאים בשאלה, כיצד מתקיימת אכילת מצה ומרור בזמן שבית המקדש קיים. לדעת חכמים, יש לאכול מצה לחוד ומרור לחוד, ואילו הלל היה כורך מצה ומרור ואוכלם יחד, שנאמר “על מצות ומרֹרים יאכלֻהו”. לדעת הרמב”ם (פ”ח הלכות ו-ז), הלל כרך רק את המצה והמרור, ואילו לדעת רש”י ורשב”ם (שם), הלל כרך מצה ומרור עם קרבן הפסח ואכלם יחד.
ביאור המחלוקת
נחלקו הראשונים בשאלה האם הכריכה מעכבת לדעת הלל. ייתכן שלדעת הלל, כדי לצאת ידי חובה יש לאכול את המצה והמרור דווקא בכריכה ולא באופן אחר (רשב”ם שם; רמב”ן, מלחמת ה’, כה. בדפי הרי”ף; ר’ יהונתן מלוניל שם), אך ייתכן שאמנם לדעת הלל לכתחילה יש לכרוך את המצה והמרור, אבל בדיעבד יצא גם אם אכלם לחוד (תוספות ד”ה אלא אמר; בעל המאור כה. בדפי הרי”ף).
ספק דומה קיים גם ביחס לשיטת חכמים: הרשב”ם (ד”ה והשתא) הבין שלדעת רבי יוחנן בגמרא שם, חכמים סוברים שאם כורכים מצה ומרור יחד לא יוצאים ידי חובה לדעת חכמים, וכן כתבו המאירי ובעל המאור (שם). אך לדעת אשי שם, חכמים סוברים שאין הדבר משנה, וניתן לצאת ידי חובת מצה ומרור בין אם כורכים אותם ובין אם לא. וכך הבין הרמב”ן (מלחמת ה’, שם) אף בדעת רבי יוחנן.
ביאור מנהגנו כיום
הלכה למעשה קובעת הגמרא:
השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן, מברך ‘על אכילת מצה’ ואכיל, והדר מברך ‘על אכילת מרור’ ואכיל, והדר אכיל מצה וחסה בהדי הדדי בלא ברכה – זכר למקדש כהלל.
כלומר, כיוון שלא נפסקה ההלכה במחלוקת זו, יש לאכול מצה לחוד, מרור לחוד, ואחר כך מצה ומרור יחד. מדוע יש לנהוג בדרך זו?
ראשית יש לציין, שבזמן הזה אף הלל מודה, שכדי לקיים מצוַות אכילת מצה יש לאכול את המצה בנפרד. טעם הדבר מבואר בגמרא (שם): אכילת מצה בזמן הזה היא דאורייתא, ומרור הוא רק דרבנן, ואין לערבב יחד אכילה דאורייתא ואכילה דרבנן, מפני שטעמה של האכילה דרבנן מבטל את טעמה של האכילה מדאורייתא. לכן לכל הדעות צריכים קודם כל לאכול כזית מצה בנפרד.
המחלוקת בין הלל וחכמים משפיעה רק על מה שעושים אחר כך: לדעת חכמים, לאחר אכילת המצה חייבים לאכול כזית מרור בנפרד, ואין לאכול את המרור יחד עם מצה (ואף לדעה שחכמים סוברים שמותר לאכול את המצה והמרור כרוכים יחד, הרי שלאחר שאוכלים את המצה בנפרד, האכילה הנוספת היא רשות (שהרי כבר אכל כזית מצה), ואין לערבב אכילת מרור שהיא מצווה מדרבנן עם אכילת מצה שהיא רשות). לכן, אילו היינו פוסקים כחכמים, היינו אומרים שיש לאכול כזית מצה וכזית מרור בנפרד.
אולם לדעת הלל, מאחר שהמצווה לכתחילה היא לאכול את המצה והמרור יחד, הרי שגם אם עלינו לאכול את הכזית מצה בנפרד, עדיין מוטלת עלינו חובה לעשות זכר למקדש ולאכול את המצה והמרור כרוכים יחד, ובדרך זו לקיים את מצוַות המרור. נמצא שיש כאן שתי מצוות מדרבנן (מצוות מרור ומצוות כורך) שאינן מבטלות זו את זו. לכן, אילו היינו פוסקים כהלל, היינו אומרים שיש לאכול כזית מצה, ואחר כך לאכול כזית מרור וכזית מצה כרוכים זה בזה (כל הנ”ל על פי תוספות שם, ד”ה אלא; רא”ש, סימן כ”ז; ר”ן, כה. בדפי הרי”ף, ועוד).
כיוון שלא נפסקה ההלכה במחלוקת זו, אנו נוהגים כשתי הדעות:
- פותחים באכילת כזית מצה (שהכרחית גם לחכמים וגם להלל, שכן מצה היא דאורייתא, ואין לערבה עם מרור דרבנן).
- אחר כך אוכלים כזית מרור (כדעת חכמים, שאין לערב מרור דרבנן עם מצה שהיא רשות).
- ולבסוף כורכים מצה ומרור (כדעת הלל, שלכתחילה יש לקיים מצוַות מרור בדרך זו, כפי שנעשה בזמן המקדש).
מתי מקיימים את מצוות אכילת המרור?
כאמור, לפי הלל היה ראוי בזמן הזה שנאכל כזית מצה, ואחר כך נאכל מיד את ה’כורך’. ברם, כדי לחשוש לדעת חכמים, אנו אוכלים כזית מרור בנפרד עוד לפני ה’כורך’. לאור מנהגנו יש לשאול, האם לפי הלל אנו מקיימים את מצוַות המרור ב’מרור’ או ב’כורך’? שאלה זו תלויה לכאורה במחלוקת הראשונים שנזכרה לעיל, האם בדיעבד לדעת הלל ניתן לצאת ידי חובה באכילת מרור בפני עצמו.
אם בדיעבד אפשר לצאת באכילת מרור לבדו, בוודאי יוצאים ידי חובה כבר באכילת המרור גם לפי הלל. אך אם לדעת הלל לא יוצאים באכילת מרור לבדו אלא רק באופן של כורך, נמצא שאכילת ה’כורך’ אינה זכר למקדש בלבד אלא קיום עיקר המצווה (מדרבנן) של אכילת המרור לדעת הלל. וכן עולה מדברי כמה אחרונים (גר”א, תע”ה, א, ד”ה ומשבירך; פרי חדש, שם, ד”ה וכורכה, ועוד), שהכורך אינו זכר למקדש בלבד, אלא קיום עיקר מצוַות המרור לדעת הלל.
אך גם לפי הדעות שאכילת כורך היא עיקר המצווה מדרבנן, ייתכן שבימינו עיקר מצוות המרור מתקיימת באכילת המרור לבדו גם לדעת הלל. כיצד? אם נאמר שהלל כרך מצה ומרור יחד עם קרבן הפסח (כדעת רש”י ורשב”ם שהבאנו לעיל), הרי בזמן הזה, שאין קרבן פסח, הכריכה מאבדת את עיקר משמעותה, ואם כך מסתבר שבזמן הזה, גם לדעת הלל אפשר לצאת ידי חובת מצוות מרור מדרבנן באכילת מרור בפני עצמו. ואכן, כך כתב הב”ח (תע”ה, ד”ה ומה שכתב ואח”כ נוטל), שבזמן הזה שאין קרבן פסח לא ניתן לקיים את מצוַות הכריכה כתקנה, ולכן אנו יוצאים ידי חובה באכילת המרור לבדו, והכריכה שאנו עושים אינה אלא זכר בעלמא. כך סובר גם מהר”ל (גבורות ה’, פרק ס”ג), וזו הדעה המקובלת באחרונים.
הפסק בדיבור לפני כורך
לשאלה האם עיקר מצוות מרור מתקיימת כיום במרור או בכורך יש השלכות נוספות. השולחן ערוך (תע”ה, א) כותב שאין לדבֵּר מתחילת אכילת המצה ועד סוף הכורך (פרט לדברים שהם צורך האכילה). מקור הדברים בטור (סימן תע”ה) בשם ספר המנהיג (הלכות פסח, סימן פ”ד). בדבריהם מבואר, שכיוון שלהלל המצווה היא לאכול מצה ומרור כרוכים זה בזה, הרי שברכת המצה והמרור צריכה להתייחס גם ל’כורך’.
שאלה זו תלויה גם במחלוקת האחרונים שהזכרנו לעיל. אם ה’כורך’ הוא קיום אכילת מרור מעיקר הדין לדעת הלל, ברור שאין להפסיק בדיבור בין ברכת המרור לאכילת ה’כורך’, וכן כתבו הגר”א והפרי חדש (שם). אולם אם ה’כורך’ אינו אלא זכר למקדש, הרי שהאיסור להפסיק בדיבור הוא רק מצווה מן המובחר (וכך עולה מדברי המנהיג, הטור והב”ח תע”ה, ד”ה ומה שכתב וכתב עוד).
אמירת “זכר למקדש כהלל”
השולחן ערוך (תע”ה, א) הוסיף וכתב שלפני אכילת הכורך אומרים שאכילה זו היא “זכר למקדש כהלל”. הביאור הלכה (ד”ה ואומר) תמה, שהשולחן ערוך עצמו כותב שאין להפסיק בדיבור מברכת המצה ועד לאחר ה’כורך’, ואיך ייתכן שכאן מפסיקים בדיבור ואומרים “זכר למקדש כהלל”? הביאור הלכה מציע תירוצים שונים אך נשאר בצריך עיון.
ייתכן שניתן להבין את פסק השולחן ערוך לאור שיטת הב”ח שראינו לעיל, שלדבריו כל אכילת הכורך בזמן הזה אינה אלא זכר למקדש אפילו לדעת הלל. לכן אמנם לכתחילה משתדלים שלא להפסיק בין המרור לכורך, אך מאחר שאין זה אלא הידור ולא עיקר הדין, אפשר לומר “זכר למקדש כהלל” ולבאר את משמעות הכריכה, אף שיש בכך משום הפסק.
ניתן לבאר את הדבר באופן שונה מעט. בליל הסדר אנו מנסים לחקות את מה שנעשה בזמן הבית, כאילו בית המקדש קיים. לכן, אף שאין לנו קרבן פסח אנו מקפידים על דין ‘כורך’, כאילו שבית המקדש קיים. ממילא, אמירת “זכר למקדש כהלל” איננה רק אמירה סמלית. אמירה זו היא חלק ממצוַות הכורך. אמירה זו נותנת את כל המשמעות לכריכה בזמן הזה! אמירה זו מכריזה: אנו אוכלים כעת ‘כורך’, כי אנו רוצים לנהוג כאילו בית המקדש קיים! כך עולה גם מדברי הב”ח (תע”ה, ד”ה ומה שכתב וכתב עוד), שכתב שאנו מקפידים לא לדבר עד לאחר הכורך למרות היותו זכר בלבד, שכן אנו נוהגים “כאילו היה בית המקדש קיים”:
אם כן, ממילא בעינן למיעבד נמי לענין ברכה כאילו היה בית המקדש קיים, שלא יסיח עד שיעשה כריכה כהלל, כדי שיעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה.
למעשה, הביאור הלכה כתב, שאמירת “זכר למקדש כהלל” אינה מוזכרת בשום פוסק פרט לשולחן ערוך, אולם היא כן נזכרת בכמה פוסקים: הלכות הפסח לרבי שמואל מפלייזא (מבעלי התוספות, עמ’ קלח), דרכי משה (תע”ה, ג) בשם מהרי”ל, ועוד. וכך נוהגים למעשה לומר “זכר למקדש כהלל” לפני אכילת ה’כורך’ (קיצור שולחן ערוך, קי”ט, ז; שולחן ערוך הרב, תע”ה, יח, ועוד).
