מדוע שותים יין בפורים?

באופן עקרוני מצוות השתייה בפורים נועדה לעורר את שמחת הפורים (עיין ארחות חיים מגילה ופורים, לח; לבוש תרצה, א). אך מסתבר שהשתייה היא לא רק אמצעי לשמחה (מפני ש”אין שמחה אלא בבשר ויין”), אלא היא מאפיינת את ימי הפורים כ”ימי משתה” (הגרי”ז סולובייצ’יק, הובא בעמק ברכה (פומרנצ’יק), עמ’ קכו):

בכל המועדות עיקר מצות שמחה אינו אלא לשמוח בהשם, ובשר ויין אינו אלא סיבה לעורר השמחה… אבל בפורים, כיון דכתיב “משתה ושמחה”, נמצא שהמשתה עצמה היא-היא גוף המצוה, בלי שום תכליתים של שמחה. ועל יסוד זה של מצות משתה תקנו דין זה שחייב לבסומי עד דלא ידע.

המשתאות במגילת אסתר

עיון במגילת אסתר מלמד שהמאורעות בה סובבים סביב משתאות היין. וכך אכן כותב האבודרהם (פורים, ד”ה ואמר בפרק; והובא בתמצות בביאור הלכה ד”ה חייב):

ואם תאמר, האיך חייבו חכמים להשתכר בפורים, והלא בכמה מקומות בתורה מזכיר שהוא מכשול גדול השכרות כמו נח ולוט. ויש לומר, מפני שכל הנסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו על ידי משתה, כי בתחלה נטרדה ושתי מן המלכות על ידי משתה היין, שנאמר “ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר להביא את ושתי” וגו’. ובאה אסתר תחתיה על ידי משתה, שנאמר “ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה אסתר” וגו’. וכן ענין המן ומפלתו על ידי משתה היין היה. ולכן חייבו להשתכר בפורים, מפני שבא הנס בעבור משתה היין שעשתה אסתר, ועתה יהיה נזכר הנס הגדול בשתיית היין.

כלומר, כיוון שהנס נעשה על ידי משתאות היין, נצטווינו להזכיר את הנס על היין.

אך עדיין יש להבין, מדוע בפורים לא חששו חכמים למכשול הגדול שעלול להיווצר מן השכרות? נראה להסביר, ששתיית היין גורמת לאדם להשתחרר ולהסיר עכבות. דבר זה עלול להוביל את האדם למצב מגונה ולהתבהמות, לתאווה ולהוללות, אך הוא יכול גם להוביל את האדם לשמחה ולטוב לבב. בכל השנה, ישנו חשש מפני התדרדרות למצב המגונה, ולכן חכמים הרחיקו את שתיית היין. אולם בפורים, שבו שתיית היין הובילה לגאולת ישראל, יכול להתגלות דווקא הצד החיובי של השתייה, ולכן חייבו חכמים לשתות יין בפורים (ראו בדברי מרן הרב קוק זצ”ל, מצוות ראיה, תרצה).

“עד דלא ידע”

לפי הסברו של האבודרהם, יש משמעות לעצם שתיית היין, משום שהיא מזכירה את המשתאות שבמגילה. הסברים אחרים רואים בשתיית היין אמצעי להגיע למצב של “עד דלא ידע” – שהוא המטרה.

באוצר הגאונים (חלק התשובות, מגילה ז. אות לז) מובא, ששם ה’ לא נזכר במגילה משום שנס המגילה הוא נס נסתר, דהיינו נס שמופיע דרך ההנהגה הטבעית של הקב”ה את המציאות. בנס נסתר, קל לשכוח את הקב”ה, שכן המציאות כביכול מתנהלת כסדרה, והעובדה שבסופו של דבר העניין מסתדר יכולה להיתפס כצירוף מקרים או כתוצאה בלעדית של פעולות האדם. גם במגילה יש תחושה כאילו אחשוורוש פועל, המן פועל, מרדכי פועל, אסתר פועלת. אך באמת יש מישהו שמחזיק בחוטים ומנהל את האירועים. השתייה, המביאה את האדם למצב של ניתוק מהשכל, מדגישה שלא האדם הוא זה שמנהל את האירועים ומוביל את המציאות, אלא הקב”ה הוא שעומד מאחורי השתלשלות הדברים – “כי א-ל דעות ה’ ולו נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת” (שמואל א ב, ג).

כדרך זו מסביר המהר”ל (אור חדש ג, ז ד”ה הפיל, עמ’ קלה), שמטרת השתייה היא ההגעה למצב שבו האדם לא מסוגל לנהל את עצמו בעזרת שכלו, והוא נזקק לעזרה. מציאות כזו מדגישה את התלות שלו בקב”ה, והיא מראה שתשועת פורים הייתה מאת ה’ (להסברים נוספים עיינו בהקדמת המהר”ל לספרו אור חדש, עמ’ מט; עולת ראיה, ח”א, עמ’ תמ).

משקאות אלכוהוליים אחרים

ראינו אם כן שני כיוונים מרכזיים כיצד להסביר את חובת השתייה. לפי הכיוון הראשון, חובת השתייה בפורים אמורה להזכיר את שתיית היין במשתאות שבמגילה, ואם כך יש משמעות לעצם השתייה. לפי הכיוון השני, השתייה נתפסת יותר כאמצעי להגעה למצב של “עד דלא ידע”, שהוא המטרה של חובת השתייה בפורים.

נדמה ששני הכיוונים המחשבתיים שהזכרנו, יכולים לקבל משמעות גם בפן ההלכתי, בנוגע לאופן השתייה. לפי האפשרות הראשונה, מסתבר שצריך לשתות דווקא יין, כיוון שרק באופן זה יש זיכרון למשתאות היין שבמגילה. כך אכן כותב הרב צבי פסח פרנק (מקראי קודש פורים, מד), וכן כתבו שו”ת התעוררות תשובה (ג, תצא אות ב) ושו”ת משנה הלכות (ה, פג).

אפשרות זו נתמכת לכאורה מדברי רש”י (ז: ד”ה לאבסומי), שפירש ש”לאבסומי” היינו “להשתכר ביין”, ואף הרוקח (רלז) מפרש שכוונת הגמרא היא “ירבה במשתה היין”. גם הרמב”ם (מגילה ב, טו) כותב שבסעודה “שותה יין עד שישתכר”. לאור לשונותיהם של הראשונים, הסיקו האחרונים הנזכרים שעיקר מצוות השתייה בפורים הוא בשתיית יין דווקא, “וודאי יש להזהר בשתיית יין דוקא למי שרוצה לקיים כמצותו, כיון שיצאו הדברים מפי הני גאוני. ואף דבשולחן ערוך לא ביארו דיין דוקא, מקום הניחו לנו להתגדר” (שו”ת משנה הלכות, שם).

אולם לפי האפשרות השנייה, שהשתייה היא אמצעי להגעה ל”עד דלא ידע”, ייתכן שאפשר לקיים את המצווה בכל דבר שמביא את האדם לידי ביסום ו”עד דלא ידע”, ובכלל זה גם משקאות אחרים. כך כתבו האדמו”ר ממונקאטש (נימוקי אורח חיים תרצה, ס”ק ד סוף ד”ה ונחזי) ושו”ת להורות נתן (ט, כב). ייתכן שכך יש לדייק מלשון הטור (תרצה), שכתב שהחובה היא “שישתכר”, מבלי להזכיר שתיית יין.

למעשה, לכתחילה עדיף לשתות בסעודת פורים דווקא יין, אך מי שהדבר קשה לו יכול לקיים את מצוות השתייה גם בשתיית משקאות משכרים אחרים (עיין הלכות והנהגות עמ’ 26). ומכל מקום, ראוי לשתות לכל הפחות מעט יין (ארחות רבנו ג, צב).