“מהדרין מן המהדרין” – כיצד מדליקים?

הגמרא (שבת כא ע”ב) אומרת:

תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין – נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.

הגמרא מסבירה את טעם המחלוקת שבין בית שמאי ובית הלל:

אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר: טעמא דבית שמאי – כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל – כנגד ימים היוצאין. וחד אמר: טעמא דבית שמאי – כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל – דמעלין בקדש ואין מורידין.

“מהדרין מן המהדרין”

שתי הרמות הראשונות של המצווה מובנות מבחינת האופן שבו מקיימים אותן: ברמה הבסיסית מדליקים נר אחד בכל יום, וברמת “מהדרין” בכל יום נרות כמספר אנשי הבית. בשתי הרמות הללו, מספר הנרות זהה בכל יום.

אך יש מקום להתלבט כיצד מקיימים את רמת “מהדרין מן המהדרין”, וניתן להבין זאת בשתי דרכים:

1. מהדרין מן המהדרין זו תוספת ל”מהדרין”. כלומר, המהדרין מדליקים כמספר אנשי הבית. המהדרין מן המהדרין ידליקו כמספר אנשי הבית, אך לא נר אחד לכל אחד אלא כמה נרות, לפי מספר הימים. לדוגמה, אם יש חמישה אנשים שגרים בבית, הרי שביום השלישי ידליקו 15 נרות.
2. מהדרין מן המהדרין הוא דין עצמאי שלא קשור ל”מהדרין”. כלומר, גם אם יש הרבה אנשים בבית, ידליקו ביום הראשון נר אחד (לכל הבית), ביום השני שני נרות, ביום השלישי שלושה נרות וכן הלאה.

מהו ההידור?

שתי ההבנות הללו תלויות בשאלה – מהו ההידור ב”מהדרין מן המהדרין”? ניתן להבין שככל שיש יותר נרות, ממילא יש יותר אור ויותר פרסום הנס, וזהו ההידור. כדרך זו הבין הריטב”א (שם ד”ה והמהדרים מן המהדרים), ואף כתב שקשה להבין כדרך ב’, שהרי אם מדליקים לפי מספר הימים בלבד, יכולה להיות מציאות שבה המהדרין ידליקו יותר נרות מן המהדרין מן המהדרין! לדוגמה, כשיש חמישה אנשים בבית, אזי אם נוהגים ברמת “מהדרין” ומדליקים נר אחד לכל אחד מבני הבית, יוצא שבסך הכול מדליקים 40 נרות בחנוכה. אך אם נוהגים ברמת “מהדרין מן המהדרין” ומדליקים נר אחד ביום הראשון, שניים ביום השני וכו’ – יוצא שבסך הכול מדליקים רק 36 נרות בחנוכה.

ואכן, שיטת הרמב”ם (פ”ד ה”א-ב) ועוד ראשונים היא באופן עקרוני כדרך א’, שהמהדרין מן המהדרין צריכים להדליק נר כנגד כל אחד מבני הבית וגם מוסיפים נרות כנגד הימים היוצאים.

המנהג בערי ספרד

אולם הרמב”ם עצמו (שם ה”ג), וכך גם הריטב”א (שם) ועוד ראשונים, מודים שהמנהג הרווח בספרד הוא דווקא כדרך ב’ – להדליק נר אחד לכל הבית ביום הראשון, שניים ביום השני וכן הלאה:

מנהג פשוט בכל ערינו בספרד שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון, ומוסיפין והולכין נר בכל לילה ולילה עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונה נרות, בין שהיו אנשי הבית מרובים בין שהיה אדם אחד.

כיצד ניתן להסביר מנהג זה? הרי כאמור התוצאה היא שפעמים רבות המהדרין מדליקים יותר נרות מאשר המהדרין מן המהדרין!

קושיית הריטב”א מבוססת על נקודת הנחה שאומרת שככל שיש יותר נרות כך יש יותר הידור. אולם ייתכן שלא זהו ההידור הנוסף ב”מהדרין מן המהדרין”. התוספות (שבת כא ע”ב ד”ה והמהדרין) כותבים:

נראה לר”י, דבית שמאי ובית הלל לא קיימי אלא אנר איש וביתו, שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד ימים הנכנסים או היוצאים. אבל אם עושה נר לכל אחד, אפילו יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית.

כלומר, מהדרין מן המהדרין מדליקים לפי מספר הימים בלבד (כדרך ב’), ומסבירים התוספות שהטעם הוא “שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא… שהוא כנגד הימים”. כלומר, ההידור הוא לא בהוספת עוד נרות, אלא בכך שבאמצעות מספר הנרות ניכר באיזה יום של חנוכה אנו נמצאים.

טעמם של בית הלל

ראינו לעיל שיש שני טעמים למחלוקת בית שמאי ובית הלל בנוגע למספר הנרות. לפי הטעם הראשון נחלקו בשאלה האם מתייחסים לימים הנכנסים או לימים היוצאים, ולפי הטעם השני נחלקו אם מספר הנרות הוא כנגד פרי החג או שמעלין בקודש. לאחר שהגמרא מביאה את שני ההסברים האפשריים לכל שיטה, היא מוסיפה (כא ע”ב):

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שני זקנים היו בצידן, אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל, זה נותן טעם לדבריו – כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו – דמעלין בקדש ואין מורידין.

כלומר, שני הזקנים הסכימו שהטעם השני למחלוקת הוא הטעם העיקרי, אלא שאחד נהג כשיטת בית שמאי, כנגד פרי החג, והשני נהג כשיטת בית הלל משום ש”מעלין בקודש ואין מורידין”.

בדרך כלל, הרי”ף פוסק את ההלכות לפי סדר התלמוד ומשמיט את הסיפורים ואת הדברים שאינם נוגעים להלכה. אך במקרה שלנו הרי”ף (שבת ט: מדפיו) מביא את הסיפור על שני הזקנים. זהו דבר מפתיע משום שבאופן פשוט אין לסיפור זה שום משמעות הלכתית. הגר”א (ביאור הגר”א, תרע”א, ס”ק ב) לומד מכאן שיש הבדל הלכתי חשוב בין הטעמים, והרי”ף הביא את הסיפור של שני הזקנים, כדי לפסוק כטעם של הזקנים, שטעמם של בית הלל הוא משום מעלין בקודש (ושל בית שמאי משום פרי החג) ולא משום ימים היוצאים.

מהו ההבדל בין “ימים היוצאים” ל”מעלין בקודש”? מסביר הגר”א, שרק לפי הטעם של “ימים היוצאים” צריך היכר, משום שרק לפי טעם זה ישנה חשיבות שמספר הנרות יהיה זהה למספר הימים. אולם לפי הטעם של “מעלין בקודש ואין מורידין”, אין חשיבות לכך שמספר הנרות יהיה כנגד מספר הימים, והעיקר הוא שבכל יום יהיו יותר נרות – מעלין בקודש! (את יסוד הדברים שמעתי לראשונה לפני עשרות שנים מהרב אלימלך מלר זצ”ל).

תוספות הבינו שהטעם העיקרי הוא ימים היוצאים. לכן, לדעתם צריך שמספר הימים יהיה היכר בהדלקת הנרות. אולם הרמב”ם הבין שהטעם העיקרי הוא “מעלין בקודש”, ולכן הוא לא ראה חשיבות בכך שיהיה היכר של מספר הימים. הדבר החשוב הוא שבכל יום יהיו יותר נרות, וככל שיגדל מספר הנרות כך יגדל ההידור. לכן הצריך הרמב”ם להדליק כנגד מספר הימים כפול מספר אנשי הבית, ולא הייתה לו בעיה בכך שאין היכר למספר הימים. הרי”ף הכריע שהטעם הוא מעלין בקודש כדי להורות כשיטת הרמב”ם.

סיכום

לדעת הרמב”ם, ההידור של “מהדרין מן המהדרין” הוא קומה על גבי “מהדרין”, וההידור הוא בתוספת אור, כפי שעולה מהטעם “מעלין בקודש”, ולכן מהדרין מן המהדרין מדליקים נרות כנגד מספר הימים וגם כנגד אנשי הבית. אולם לדעת התוספות (וכך המנהג הרווח בכל ספרד, כפי שמעיד הרמב”ם), “מהדרין מן המהדרין” הוא קומה על גבי הרמה הבסיסית של “נר איש וביתו”, והטעם העיקרי הוא “כנגד ימים היוצאים”, ולכן ההידור הוא בכך שניכר באיזה יום נמצאים (ולא מדליקים לפי מספר אנשי הבית כי אז לא יהיה ניכר שבית זה הוא מן “המהדרין מן המהדרין”).

בפעם הבאה נלמד כיצד נפסקה ההלכה במחלוקת זו.