המשנה בפסחים (קיד.) מתארת אכילת ירק שנעשית לפני הארוחה:
הביאו לפניו – מטבל בחזרת, עד שמגיע לפרפרת הפת.
רש”י ותוספות מסבירים, שמטבל את החזרת ואוכל אותה קודם שאוכל את המצה והמרור. טיבול זה הוא הסימן השלישי בסדר, הנקרא “כרפס”.
טעם אכילתו
הגמרא (קיד:) דנה בשאלה, מדוע יש צורך בטיבול זה בנוסף לטיבול של המרור בחרוסת:
ודקאמרת תרי טיבולי למה לי? כי היכי דליהוי היכרא לתינוקות.
אם כך, הצורך בטיבול הוא בשביל שיהיה היכר לתינוקות. מהו בדיוק השינוי הניכר לתינוקות? הראשונים נחלקו בדבר:
רש”י (קיד., ד”ה עד) ורשב”ם (שם) כתבו שעצם אכילת הירקות לפני הסעודה היא השינוי, ואילו הר”ן (כד: בדפי הרי”ף, ד”ה הביאו), המאירי (קיד., ד”ה והביאו) ועוד כתבו שהטיבול הוא השינוי.
מדוע עושים היכר דווקא בדרך זו?
האם פרט להיותו היכר לתינוקות, יש משמעות נוספת לטיבול שלפני הסעודה?
הב”ח (תע”ג, ד”ה ולוקח) כתב, שאכילת ירק טבול לפני הסעודה היא דרך חירות, כדי להגביר את התאווה למאכל, וכן נראה מדברי מהרי”ל (סדר ההגדה, ט”ז). עוד כתב הב”ח (שם) טעם הפוך – מאחר שאומרים את ההגדה לפני הסעודה, ויש עוד זמן רב עד האכילה, אוכלים משהו קל לפני ההגדה, כדי שלא לשהות זמן רב בלא לאכול מאומה (טעם זה מתאים יותר לשיטת רש”י והרשב”ם, שהשינוי הוא בעצם אכילת הירק לפני הסעודה). טעמים נוספים מובאים בתוספות (קטו., ד”ה והדר, בשם הרב יוסף טוב עלם) ובמהר”ל (גבורות ה’, פרק נ’) ובמקומות נוספים.
הפרי חדש (תע”ג, ו, ד”ה רשב”ם) חולק על כל ההסברים, וכותב שאמנם אין משמעות מיוחדת לאכילת הכרפס, ואין זו אלא דרך שרירותית לעורר את התינוקות לשאול שאלות. לדבריו, אין לנו תשובה להשיב לבן שישאל על ההטבלה שתי פעמים, אולם תקוותנו היא, שמתוך שאלה זו יבוא הבן לשאול על דברים משמעותיים יותר הקשורים ליציאת מצרים, וכפי שכתב התוספות (קטו., ד”ה כדי) לגבי עקירת השולחן בתחילת ההגדה, שמטרתה להתמיה את הבן, “ומתוך כך יבוא לישאל בשאר דברים”.
איזה ירק אוכלים?
במשנה מוזכרת חזרת, אך בגמרא (קיד:) מבואר שניתן לאכול גם ירקות אחרים, וכן כתב הרמב”ם (פ”ח ה”ב): “ולוקח ירק”.
השם ‘כרפס’ המוכר לנו כיום לא נזכר במשנה או בגמרא. הוא נזכר לראשונה בסימני הסדר של רש”י, המובאים על ידי תלמידו במחזור ויטרי (הלכות פסח, סימן ס”ה).
לדברי מהרי”ל (סדר ההגדה, י”ד), נהגו לקחת דווקא כרפס עבור הטבלה זו:
טיבול ראשון – אמר מהר”י סג”ל עושין אותו מן ירק כרפס שקורין איפך, והטעם משום דכרפס למפרע ס’ פרך, ר”ל ששים רבוא עבדו בפרך במצרים.
כלומר, נהגו לקחת דווקא ירק הנקרא כרפס, כי יש בכך רמז: כרפ”ס מהסוף להתחלה הוא ס’ פר”ך, היינו ס‘ (שישים) ריבוא עבדו בפרך. וכן הביא הבית יוסף (תע”ג, ו) בשם האגור.
בשולחן ערוך (תע”ג, ד) כתב:
מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלש מצות ומרור וחרוסת, וכרפס או ירק אחר.
משמע שניתן לטבל בכל הירקות, אולם ישנה עדיפות בכרפס. וכן כתב החתם סופר (ח”א, סימן קל”ב), שיש להעדיף כרפס.
מהו כרפס?
בירושלמי (שביעית פ”ט ה”א) נאמר:
מהו כרפס שבנהרות? ר’ יוסי בר חנינה אמר: פיטרוסלינן.
על פי זה כתבו התוספות יום טוב (שבת פ”ט מ”ה) והחיי אדם (ק”ל, כללי הסדר ה), שנהגו לקחת פטרוזיליה לכרפס.
לעומתם, רש”י (כתובות סא., ד”ה כרפסא) פירש: “כרפס – אפי”א”, וכן ראינו לעיל בדברי מהרי”ל. החתם סופר (הנ”ל) כתב, שמורו הרב נתן אדלר טרח ויגע לברר מהו הכרפס, ומצא שהוא ‘אפי”א’, הנקרא בלשון דייטש ‘צעלי”ר’. כלומר, לדעתם כרפס הוא סלרי.
לכן יש שנהגו לקחת לכרפס פטרוזיליה או סלרי (בשניהם יש להיזהר מתולעים, וראוי לקנות מגידול מיוחד ללא תולעים).
אמנם, רבים נוהגים לקחת תפוחי אדמה או ירקות אחרים. ירקות אלו ודאי אינם הכרפס שעליו דיברו מהרי”ל והאגור. מדוע אפוא לוקחים ירקות אלו? ענה על כך בעל ערוך השולחן (תע”ג, י):
ועל כרפס אנו נוהגין ליקח או בצלים או צנון או מין ירק שברכתו האדמה, או תפוחי אדמה. והאחרונים הזכירו שנהגו ליקח פעטריזלין, ואין אנו יודעין מה הוא.
לדבריו, כיוון שלא ידעו לזהות מהו ‘פעטריזלין’, לקחו ירקות אחרים. היום אנו יודעים כנראה לזהות פטרוזיליה או סלרי, ולכן ישנם אנשים הלוקחים ירקות אלו, אולם, רוב האשכנזים לוקחים תפוחי אדמה או ירק אחר. נראה שטעם הדבר הוא, שמאחר שמעיקר הדין יוצאים בכל ירק, וההידור בכרפס הוא רק בגלל הנוטריקון, הרי שהעדיפו תפוחי אדמה, שאין בהם בעיית תולעים, וגם הם טעימים יותר לרוב בני אדם, וגם מצויים יותר. ואם כך, כל אחד ינהג בדבר זה כמנהגו.
מכל מקום, אין לקחת לכרפס ירק שיוצאים בו בתור מרור, כי אחרי שמילא אדם כרסו במרור – איך יברך “על אכילת מרור”? (משנה ברורה, תע”ג, ס”ק כ, על פי הגמרא, קטו.).
במה מטבילים את הכרפס?
לדעת רש”י (קיד., ד”ה מטבל) מטבילים את הכרפס בחרוסת, וכן כתב הרמב”ם (פ”ח ה”ב). לדעת התוספות (שם, ד”ה מטבל), אם לוקחים לכרפס חזרת, יש להטבילה דווקא בחרוסת, כדי להפיג את הארס שבחזרת, אולם אם לוקחים ירקות אחרים, אפשר להטבילם בחומץ או במי מלח. ואילו בדעת הרשב”ם מבינים התוספות (שם), שגם אם לוקחים חזרת מטבילים אותה בחומץ או במי מלח. הרא”ש (פ”י, סימן כ”ה) מבאר בשם רבנו יונה, שאין חוששים לארס של המרור אלא באכילת מרור שהיא מצווה, אבל בטיבול הראשון שהוא להיכר בעלמא אין חוששים לכך, כפי שאוכלים חזרת בלא חרוסת בשאר ימות השנה.
למעשה, המנהג המקובל הוא לטבול את הכרפס במי מלח (חיי אדם, ק”ל, כללי הסדר ה; קיצור שולחן ערוך, קי”ט, ג), ואילו הגר”א נהג לטבל בחומץ (מעשה רב, אות קפז).
