המצווה המרכזית ביום הפורים היא מצוות משתה ושמחה: “וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה” (אסתר ט, טז). כפי שניתן לראות, המצווה כוללת שני מרכיבים: המשתה, דהיינו עשיית סעודה, והשמחה. מהי בדיוק מצוות השמחה? האם יש מעשה מסוים שהיא מחייבת?
ושאלה נוספת: מה היחס בין המשתה והשמחה? האם המצווה היא לעשות משתה, והשמחה היא תוצאה של המשתה, או שהמצווה שיהיה זה יום של שמחה, וחלק מהשמחה הוא לערוך משתה?
מצוות השמחה בפורים
מצוות השמחה קיימת בימים טובים – “ושמחת בחגך” (דברים טז, יד). בימים אלו, השמחה מאפיינת את החג כולו, כפי שכותב הרמב”ם (יום טוב ו, יז): “חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו… כל אחד ואחד כראוי לו”. האם מצוות השמחה בפורים דומה למצוות השמחה בימים טובים, והיא מאפיינת את יום הפורים כולו ומגדירה אותו כ”יום שמחה”, או שמא היא מסתכמת בעשיית משתה וסעודה של שמחה, ותו לא?
ייתכן ששאלה זו תלויה בשתי מחלוקות הנוגעות לדיני השמחה בפורים. מחלוקת אחת עוסקת בשאלה האם דיני אבלות נוהגים בפורים. בדבר זה נחלקו השולחן ערוך (תרצו, ד) והרמ”א (שם):
כל דברי אבילות נוהגים בחנוכה ופורים.
הגה… ויש אומרים שאין אבילות נוהג בפורים, לא בי”ד ולא בט”ו, וכן נוהגין.
המשנת יעבץ (או”ח עט) מסביר, שיסוד המחלוקת הוא בהבנת אופי מצוות השמחה בפורים. לדעת השולחן ערוך, מצוות השמחה איננה מאפיינת את יום הפורים כולו, אלא כוללת רק חובה לעשות משתה בפורים, “שבפורים יש מצוה של משתה ושמחה, כלומר משתה שיש בו שמחה… אבל בכל היום של פורים אין בכלל חובת שמחה, שהרי היום בעצמו לא נעשה יום של שמחה” (שם אות ב, ד”ה ונראה). לעומת זאת, הרמ”א סבור שמצוות השמחה לא מסתכמת בחובת עשיית משתה, אלא היא מאפיינת את היום כולו, שצריך להיות יום משתה ושמחה, “שהדין שמחה שיש בפורים אינו תלוי בסעודת פורים, אלא שפורים הוא כיום טוב, שחל על היום בעצמו חלות דין שמחה” (שם אות ג, ד”ה מעתה).
חתונה בפורים
מחלוקת נוספת שקשורה אולי להגדרת מצוות השמחה, עוסקת בשאלה האם מותר להתחתן בפורים. הרשב”א (ג, רעו) פוסק שמותר לשאת אשה בפורים על אף שאסור להתחתן ביום טוב, מפני שרק בימים טובים יש דין של “ושמחת בחגך – ולא באשתך” (מועד קטן ח:), וכך פוסק השולחן ערוך (תרצו, ח). אולם המגן אברהם (ס”ק יח) חולק על כך וסובר ששייך כאן הכלל ש”אין מערבין שמחה בשמחה” (מועד קטן שם), ולכן אסור להתחתן ביום הפורים.
המשנת יעבץ (שם, אות א) מסביר, שגם מחלוקת זו יסודה בהבנת מצוות השמחה בפורים: לדעת השולחן ערוך, יום הפורים כולו איננו יום של שמחה, והחובה היא רק לשמוח במשתה. ממילא, בזמן שאיננו המשתה עצמו, אין בעיה של עירוב שמחה בשמחה. לעומתו, המגן אברהם סובר שיום הפורים כולו הוא יום של שמחה, ולכן גם לגביו נאמר הכלל ש”אין מערבין שמחה בשמחה”.
יום של שמחה
למרות האמור, בהחלט ייתכן שאין קשר בין המחלוקות הללו ובין הגדרת מצוות השמחה בפורים. בנוגע למחלוקת על מנהגי האבלות בפורים, אפשר להסביר שהיא קשורה להלכות אבלות ולא להגדרת מצוות שמחת הפורים. לגבי המחלוקת השנייה, המשנת יעבץ עצמו כותב (שם אות ג) שאף אם יום הפורים מוגדר כיום של שמחה, ייתכן שמותר להתחתן בו. הטעם לכך הוא ששמחת נישואין שנחגגת בפורים איננה סותרת את שמחת הפורים, אלא מצטרפת אליה ומעצימה אותה:
בפורים כתיב ימי משתה ושמחה, שעיקר מצותו הוא שיהיה יום שמחה, ואין כל חילוק בדבר במה הוא שמח, ואם כן גם בשמחת נשואין הוא מקיים מצות שמחה של פורים, וכמו שכתב הדרכי משה (תרצו, ה), “בפורים לא כתיב רק משתה ושמחה, ובכל מאי דמשמח סגי ליה“, והיינו שגם בשמחת הנשואין הוא מקיים מצות שמחה בפורים, משום הכי מותר לישא אשה בפורים.
כלומר, מצוות השמחה בפורים איננה מצווה שמתמקדת רק בעשיית סעודה ומשתה, אלא מאפיינת את היום כולו ומכתירה אותו כ”יום שמחה”. לפיכך, מעבר לחובת הסעודה, שהיא ביטוי מוגדר לשמחה, גם דברים אחרים שגורמים לשמחה הם חלק ממצוות הפורים, ולכן אין כל בעיה להתחתן בפורים. ייתכן שהגדרה זו של מצוות השמחה היא שהולידה מנהגים שונים של שמחה ובדיחות הדעת המלווים את פורים, שכולם הם חלק מהגדרתו כ”יום שמחה”.