התורה אומרת שחג הפסח צריך להיות באביב, וחובה עלינו לדאוג שאכן פסח יחול תמיד באביב – “שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה’ אֱ-לֹהֶיךָ” (דברים טז, א; על פי דרשת חז”ל, ראש השנה כא.).
הלוח העברי מבוסס על שילוב בין שנת החמה, שאורכת 365 ימים, ובין שנת הלבנה, שאורכת 354 ימים. היות ושנת החמה ארוכה ב-11 יום משנת הלבנה, בכל שנה חג הפסח מוקדם יותר ביחס לאביב. לאחר כשלוש שנים נוצר פער של בערך חודש, ולכן צריך להוסיף חודש כדי שפסח יחול שוב באביב.
בעבר, קביעת השנה כשנה מעוברת נעשתה על ידי בית הדין, אך כיום העיבור נעשה באופן קבוע כחלק מן הלוח העברי. מחזור השמש שלפיו נקבעות השנים המעוברות אורך 19 שנה, ומעברים מתוכן 7 שנים: ג’, ו’, ח’, י”א, י”ד, י”ז, י”ט (וסימנן: גו”ח אדז”ט).
מתי חוגגים את פורים בשנה מעוברת?
בגמרא (מגילה ו:) נחלקו התנאים מתי יש לחגוג את פורים ולקיים את מצוות החג בשנה מעוברת. לדעת תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל, מצוות קריאת מגילה ומתנות לאביונים לעולם נוהגות באדר הסמוך לניסן (דהיינו באדר השני ולא באדר הראשון), ואילו לדעת רבי אליעזר ברבי יוסי, מצוות אלו לעולם נוהגות באדר הסמוך לשבט (דהיינו באדר ראשון ולא באדר השני).
הגמרא מבארת שטעמו של רבי אליעזר ברבי יוסי הוא משום ש”אין מעבירין על המצוות”, דהיינו שברגע שבאה לידי האדם האפשרות לקיים מצווה, עליו לעשות זאת.
בדעת תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל מביאה הגמרא שני הסברים: ההסבר הראשון הוא שעדיף לסמוך את גאולת פורים לגאולת פסח, וההסבר השני הוא שבמגילה כתוב “לְקַיֵּם את אגרת הפורים הזאת השנית” (אסתר ט, כט), ודרשו חכמים מהמילה “השנית” שקריאת המגילה צריכה להיות באדר שני (וכך גם שאר מצוות הפורים).
הגמרא (שם) מכריעה כדעת רבן שמעון בן גמליאל, שיש לקיים מצוות אלו באדר שני (אף אם קיימו אותן באדר ראשון ורק לאחר מכן התעברה השנה), וכך נפסק למעשה (רמב”ם א, יב; טור תרפח; שולחן ערוך תרצז).
הספד ותענית
מחלוקת התנאים עוסקת רק במצוות קריאת מגילה ומתנות לאביונים, אך לא במצוות משתה ושמחה ולא בדין הספד ותענית בי”ד ובט”ו באדר ראשון. התייחסות לדין הספד ותענית מופיעה בברייתא (שם):
ושוין בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה.
כלומר, לפי כל השיטות מוסכם שי”ד וט”ו בחודש שבו לא קוראים את המגילה (אדר ראשון לפי רשב”ג, אדר שני לפי רבי אליעזר) אסורים בהספד ובתענית. לאור זאת פסק הרמב”ם (מגילה ב, יג) שאין להתענות בי”ד ובט”ו באדר ראשון. אולם לדעת הרא”ש (מגילה א, ז), הגמרא עוסקת במקרה שעיברו את השנה אחרי פורים, אך אם עיברו את השנה לפני פורים, הרי שאדר הראשון הוא כמו חודש שבט נוסף, ולכן לשיטתו י”ד וט”ו באדר ראשון מותרים בהספד ובתענית.
להלכה הביא השולחן ערוך (תרצז) את שיטת הרמב”ם ולאחר מכן את שיטת הרא”ש בשם יש אומרים, ופשטות דבריו מורה שהוא פוסק כדעת הרמב”ם. הרמ”א (שם) מוסיף שאכן המנהג כדעת הרמב”ם.
משתה ושמחה
מדוע לדעת הרמב”ם (ולהלכה) יש איסור הספד ותענית בי”ד ובט”ו באדר ראשון? ניתן להציע שני הסברים:
- ייתכן שכיוון שחודש זה נקרא “אדר”, ובמגילת תענית מופיע שלא מספידים ומתענים בי”ד ובט”ו באדר, הרי שגם באדר ראשון לא מספידים ומתענים בתאריך זה (שפת אמת מגילה שם, ד”ה ושוין; גר”א תקסח, ז).
- ייתכן שמבחינה מהותית חגיגות הפורים שייכות גם לחודש אדר ראשון, אלא שהפסוק “בכל שנה ושנה” מלמד שבכל שנה חוגגים את פורים פעם אחת בלבד, באדר שני (על פי הסברות לעיל). עם זאת, כיוון שי”ד וט”ו באדר ראשון אלו ימים שראויים לחגוג בהם את ימי הפורים, הם נאסרו בהספד ותענית (שפת אמת שם).
הנפקא מינה בין שני ההסברים נוגעת למצוות משתה ושמחה. התוספות (ד”ה ורבי) מדייקים, שבברייתא כתוב שאין הספד ותענית גם באדר ראשון, אך אין התייחסות למצוות משתה ושמחה, ומכאן שהיא נוהגת רק באדר שני. לכן הם כותבים למעשה שאמנם יש שנוהגים לעשות משתה ושמחה גם באדר ראשון, אך להלכה “אין צריך להחמיר לעשות משתה ושמחה באדר הראשון”.
לעומתם, הר”ן (מגילה ג: מדפי הרי”ף ד”ה אלא) סבור שכיוון שכל התנאים מסכימים שאיסור הספד ותענית שווה בשני החודשים, ממילא הוא הדין גם למשתה ושמחה, שלכולי עלמא נוהגים בשני החודשים, וכך כתב התשב”ץ (תשב”ץ קטן, קעח) בשם רבי יחיאל מפריז.
מהי נקודת המחלוקת בין השיטות? מדברי הר”ן ורבי יחיאל מפריז עולה בבירור שאיסור הספד ותענית באדר ראשון נובע מכך שימים אלו הם ימי הפורים (כאפשרות השנייה לעיל), ולכן לדעתם ניתן ללמוד מכאן שיש בימים אלו גם מצוות משתה ושמחה. לעומת זאת לפי התוספות מסתבר שאיסור הספד ותענית באדר ראשון לא קשור לכך שמדובר בימי הפורים, ולכן לא ניתן ללמוד ממנו למצוות משתה ושמחה (וכך הסביר הגר”א שם את שיטתם).
למעשה כתב הרמ”א (שם):
יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי”ד שבאדר ראשון ואין נוהגין כן, מ”מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים; וטוב לב משתה תמיד.
אם כן, מסקנת הרמ”א היא שלא נוהגים לעשות סעודת פורים, אבל מכל מקום יש להרבות קצת בסעודה. לדעת המשנה ברורה (ס”ק ד) יש להרבות במשתה ושמחה רק ביום י”ד באדר ראשון, ולא ביום ט”ו באדר ראשון (גם בירושלים). אולם בשו”ת מנחת יצחק (י, נח) נטה לומר שבירושלים יש להרבות בסעודה ביום ט”ו באדר ראשון. ובשני הימים לא נוהגים לתת משלוח מנות (שו”ת ציץ אליעזר, כב, לט אות ד)).
סיכום
בשנה מעוברת, קריאת המגילה ומצוות מתנות לאביונים נוהגות רק באדר שני, אולם איסור הספד ותענית נוהג בשני החודשים (ולכן בפורים קטן לא אומרים תחנון). בנוגע למצוות משתה ושמחה נחלקו הראשונים, ולמעשה לא נוהגים לערוך סעודה מיוחדת לכבוד פורים באדר ראשון, אך מכל מקום יש להרבות קצת בסעודה. כמו כן, מעיקר הדין אין מצווה להרבות בשמחה בכניסת אדר ראשון.