תחפושות בפורים

מתי התחיל המנהג להתחפש בפורים? עדויות ראשונות למנהג התחפושות בפורים אנו מוצאים בסוף תקופת הראשונים, לפני כשבע מאות שנה. בספר אבן בוחן לרבי קלונימוס בן קלונימוס (מהדורת הברמן, עמ’ 30) מובא:

בארבעה עשר לחודש אדר, בחורי ישראל לכבוד ולהדר, יתפארו ויתהללו כי ישתגעו וכי יתהוללו. זה זכר יעשה לנפלאות ופרסום לנסים, כי יעטה כמעיל תפארת העכסים, וזה לכבוד מרדכי ואסתר, סחיף דיקולא ארישיה וכופה עליו פסכתר. זה ילבש שמלת אשה ולגרגרותיו ענקים, וזה יתחקה כאחד הריקים.

התייחסות מפורשת למנהג זה מצויה בשו”ת מהר”י מינץ (טו), המתאר את המנהג וכותב שהוא אושר על ידי גדולי הדור:

על דבר לבישת הפרצופים שנוהגין ללבוש בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים בפורים. הנה ראיתי שכבר פסק להתיר אהובי ועמיתי מחותני… ריש כלה וריש גולה האשל הגדול מהר”ר אליקים סג”ל יצ”ו, והוציא כאור משפטו כאשר נמוקו עמו. וראיותיו מוכיחין עליו כאלו יצאו מפי הגבורה, על כן המהרהר אחריו כמהרהר אחר השכינה.

מדוע מתחפשים בפורים?

למנהג להתחפש בפורים נאמרו כמה טעמים. יש שראו בכך רמז להלבשת מרדכי בבגדי מלכות או לשינוי המראה של ושתי (שנצטרעה או שגדל לה זנב (מגילה יב:)), שהוביל לבחירת אסתר להיות מלכה (אליה רבה תרצו, ס”ק טו; אך עיין סנסן ליאיר, חלק השו”ת, יב).

הסברים אחרים מקשרים את המנהג לעניינה הפנימי של המגילה – או מפני שיש בכך ביטוי ל”ונהפוך הוא” ולהיפוכים הרבים המתרחשים במגילה, או מפני שהתחפושת, המסתירה את פניו של האדם, מבטאת את אופן הנהגת ה’ במגילה. וכך כותב רבי משה חאגיז (אלה המצוות, תקמג):

נראה לעניות דעתי בנתינת הטעם למה לא נהגו מנהג זה של לבישת הפרצופים כי אם דוקא בימים ההם ובזמן הזה [של פורים] ולא בשאר ימי משתה ושמחה ממועדי ה’ או בח’ ימי חנוכה… [מפני ש]הקב”ה לא עשה עמהן אלא לפנים, דומה בדומה ללבישת הפרצופים שמשנים צורות פניהם לצורות משונות ויתנכרו איש אל רעהו מכוח אותו פרצוף… ואף הקב”ה בשר להם בתורתו “ואנכי הסתר אסתיר פני”, דומה ללבישת הפרצוף שמסתיר פניו מחבירו.

כלומר, הנהגת הקדוש ברוך הוא בפורים הייתה בהסתר פנים, כך שכלפי חוץ היה נראה שהקב”ה מאפשר להשמיד את עם ישראל (“לא עשה עמהן אלא לפנים” (מגילה יב.)), אך באמת ההנהגה הנסתרת הובילה את כל אירועי המגילה לגאולה ולתיקון. בדומה, בפורים אנו לובשים תחפושות, שכלפי חוץ נראות כדבר מסוים, אך כלפי פנים מסתתר משהו אחר.

אפשר להעמיק בטעם זה ולומר, שהמגילה יוצרת רושם כאילו בני האדם הם שיוצרים את האירועים והם שמשפיעים על ההתרחשויות, אך באמת הקב”ה “אוחז בחוטים” ומנווט את האירועים כרצונו. דבר זה נרמז למשל בכך שסתם “המלך” במגילה רומז למלכו של עולם (זוהר ג, קט.). לאור זאת אפשר לומר שמנהג התחפושות בפורים מרמז לכך שהמציאות כולה חיה במעין “תחפושת”, שבה נדמה לבני האדם שהם מובילים את העולם ומנהלים אותו, אך באמת הקב”ה הוא שעומד מאחורי השתלשלות הדברים.

לא ילבש

המנהג להתחפש בפורים עורר כמה דיונים הלכתיים, שהמרכזי שבהם הוא איסור “לא ילבש”, שייתכן וקיים כאשר גברים מתחפשים לנשים, ולהיפך. בשו”ת מהר”י מינץ (שם) דייק מדברי התוספות בכמה מקומות (ומראשונים נוספים) שאיסור “לא ילבש” קיים רק כאשר איש לובש בגדי אשה או עושה מעשי נשים (כהסרת שיער וכדומה) על מנת להתנאות, אך אם עושה זאת לשם נוחות או מסיבות אחרות (כגון להיראות בצורה מכובדת) ולא לשם יופי, אין בכך איסור, “ובוחן ליבות יודע”. לאור זאת מחדש מהר”י מינץ, שכיוון שלבישת בגדי הנשים בפורים נעשית לשם שמחה ולא מתוך רצון להידמות לנשים, הדבר מותר.

כדברי מהר”י מינץ פוסק הרמ”א (תרצו, ח):

ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא.

אולם הב”ח (יו”ד קפב, ה) מתנגד לחידושו של מהר”י מינץ. הוא מסביר שכל היתרי התוספות והראשונים נאמרו במצבים שבהם ללא שימוש בבגדי הנשים או במעשיהן, היה נגרם צער וכדומה, ולכן הותר הדבר, אך את שמחת פורים אפשר לבטא בדרכים שונות ומגוונות גם ללא התחפשות לנשים, ולכן מקרה זה לא כלול בהיתר. עוד הוסיף הב”ח, שמנהג זה גורם לערבוב בין גברים לנשים, ולכן הסיק למעשה:

ואין עלינו לומר בזה אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין… אבל כל ירא שמים יזהיר לאנשי ביתו ולנשמעים בקולו שלא יעברו על איסור לאו, לא בפורים ולא בשמחת חתן וכלה, ותבא עליו ברכה להרים מכשולות מדרך עמינו ומנהגים לא הגונים לא ינהגו עוד.

גם הט”ז (יו”ד שם, ס”ק ד) הסיק שיש בדבר איסור לאו, וכתב כי “השומע לאסור תבוא עליו ברכה”. כך פוסק גם הכנסת הגדולה (או”ח תרצה, הגהות בית יוסף ד”ה לבישת), שאף מחמיר יותר מן הב”ח וכותב שלא שייך לומר כאן “הנח להם לישראל” כיוון שמדובר על איסור שמפורש בפסוקים, ולכן יש למחות ביד המקלים. כך פוסק למעשה גם הרב עובדיה יוסף (שו”ת יחוה דעת ה, נ).

המשנה ברורה (תרצו, ס”ק ל) מחמיר אף הוא כדברי הב”ח והט”ז, אולם הוא כותב על פי הפרי מגדים (תרצו, מש”ז ס”ק ה), שאם כל הבגדים הם בגדי גבר, ורק בגד אחר הוא בגד של אשה, וניכר שמדובר בגבר, אין למחות בדבר.

הלכה למעשה

למעשה, אפשר להקל ולהתיר לאיש להתחפש לאשה ולהיפך כאשר ניכר מיהו המתחפש. אם הדבר לא ניכר, יש למתחפש על מה לסמוך, אולם צריך להיזהר מאוד שלא להגיע לידי פריצות, נגיעה וכדומה בגלל טעות בזיהוי. לגבי ילדים יש יותר מקום להקל, אך גם על כך צריך לחשוב היטב מצד דין חינוך, בהתאם לגיל הילדים.

חשוב להדגיש: גם כאשר מתירים לאשה לבוש גבר, הדבר אמור כשאין בעיית צניעות בעצם הלבוש. אך אשה לא תלבש בגד לא צנוע (כגון בגד המבליט את מבנה הגוף וכדומה), ועל דבר כזה אין כל היתר. גם גברים צריכים להקפיד שהתחפושות שלהם תהיינה צנועות.