כאשר יש שנה מעוברת, הפוסקים דנו איזה ממצוות הפורים נוהגות באדר ראשון ואילו לא. מכל מקום מוסכם להלכה שחודש אדר ראשון נחשב לחודש אדר ממש, ולא לחודש שבט נוסף (רמב”ם מגילה ב, יג; שו”ע תרצז). לאור זאת דנו הפוסקים מתי יש לציין אירועים שונים שאמורים להתרחש בחודש אדר, כדוגמת יארצייט או בר מצווה – האם באדר ראשון או באדר שני. במילים אחרות – איזה חודש הוא חודש אדר ‘האמיתי’?
דיוננו מושפע ממחלוקת נוספת (שאינה תלויה בדיון הקודם), והיא – מהי כוונת בני אדם כאשר הם אומרים סתם ‘אדר’ – האם לאדר ראשון או לאדר שני. בעניין זה נחלקו התנאים (נדרים סג.): לדעת רבי יהודה, בלשון בני אדם סתם ‘אדר’ הוא אדר ראשון, ולדעת רבי מאיר, אם אדם יודע שהשנה מעוברת הרי שסתם ‘אדר’ הוא אדר שני (אך אם בזמן הנדר האדם לא ידע שהשנה מעוברת, הרי שסתם ‘אדר’ הוא אדר ראשון).
קביעת היארצייט
יש שנוהגים להתענות ביארצייט של הוריהם, וחיובם להתענות בכל שנה הוא מדין נדר. בשו”ת תרומת הדשן (רצד) דן האם מי שאביו או אמו נפטרו בחודש אדר בשנה פשוטה (כלומר שאינה מעוברת), מתענה בתאריך הפטירה באדר ראשון או באדר שני. בתשובתו הוא מתייחס תחילה לדיון בהבנת לשון בני האדם, ופוסק בו כרבי יהודה, שסתם ‘אדר’ הוא אדר ראשון (וכפי שפסקו הרא”ש (נדרים ח, ב) והר”ן (שם ד”ה ולענין הלכה)), ולכן גם לעניין היארצייט סתם ‘אדר’ הוא אדר ראשון, ולכן בו נוהגים במנהגי היארצייט.
בהמשך עוסק תרומת הדשן גם בהגדרת חודש אדר ‘האמיתי’. הוא מדייק משיטת רשב”ג, שבאופן עקרוני דיני חודש אדר שייכים לאדר ראשון, מפני ש”אין מעבירין על המצוות” (כסברת רבי אליעזר ברבי יוסי), אלא שביחס לפורים השיקול “מסמך גאולה לגאולה עדיף” גובר, וגורם שדיני פורים ינהגו באדר שני. מכאן, שדין שאינו שייך לגאולת פורים, ולא שייכת בו סברת “מסמך גאולה לגאולה”, יש לציינו באדר ראשון.
מסקנת תרומת הדשן משתי הסוגיות היא שיש לנהוג במנהגי היארצייט באדר ראשון. גם המהרי”ל (תענית, יט) כותב שמנהגו להתענות באדר ראשון, וכך פסק באופן עקרוני גם בשו”ת מהר”י מינץ (ט), אם כי מטעמים אחרים.
בניגוד אליהם, דעת המהר”י וייל (חידושי דינין והלכות, ה) היא שבמחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה העיקר להלכה כדעת רבי מאיר, שבלשון בני אדם סתם ‘אדר’ הוא אדר שני, וכפי שפסק הרמב”ם (נדרים י, ו). לכן לדעתו זמן היארצייט הוא באדר שני.
למרות זאת, למעשה הורה המהר”י וייל שיש לצום הן באדר ראשון והן באדר שני, וכתב שכך הורה גם המהרי”ל, וכך פוסקים גם המהרש”ל (הובא בב”ח יו”ד תב, ד ד”ה כתב בתרומת; ש”ך שם ס”ק יא) והגר”א (תקסח, ז).
להלכה, השולחן ערוך (תקסח, ז) פוסק כדעת המהר”י וייל, שיש להתענות באדר שני, וכן דעת החתם סופר (או”ח קסג, דינים היוצאים אות ו), וכך נוהגים הספרדים (שו”ת יחוה דעת א, פג). אולם דעת הרמ”א (שם; יו”ד תב, יב) היא שיש להתענות באדר ראשון, וכן דעת ערוך השולחן (שם, יג), וכך נוהגים רוב האשכנזים (גשר החיים לב, י). ויש מן האשכנזים שנוהגים להתענות בשני החודשים, כדעת המהרש”ל והגר”א.
לפי כל השיטות, אם הפטירה הייתה בשנה מעוברת, יש להתענות רק ביום הפטירה עצמו, בין אם הוא באדר ראשון ובין אם באדר שני (תרומת הדשן שם; רמ”א שם; ש”ך יו”ד שם ס”ק יב).
יום פטירת משה רבנו
בגמרא (סוטה יב.) יש מחלוקת האם משה נולד בז’ באדר ראשון או באדר בשנה רגילה. מן הגמרא לא ברור האם יום פטירתו הוא באדר ראשון (עיין במגן אברהם (תקפ, ח) שהביא דעות שונות בעניין זה). בדברי המהרי”ל ותרומת הדשן שהובאו לעיל מפורש שהמנהג הוא לציין יום זה באדר ראשון (על פי שיטתם בעניין קביעת יארצייט בשנה מעוברת), אולם כיום המנהג בארץ ישראל הוא שהן האשכנזים והן הספרדים מציינים יום זה בז’ באדר שני (עיין סידור יעב”ץ, שעה.; לוח ארץ ישראל; שו”ת מנחת יצחק ט, קלה ד”ה ודאתאן; שו”ת יחוה דעת א, פג).
מתי חוגגים בר מצווה?
בשו”ת מהר”י מינץ (ט) דן האם מי שנולד בחודש אדר נכנס לעול מצוות באדר ראשון או באדר שני. ביחס לגיל בר המצווה, הזמן הקובע הוא גדלות הנער. המהר”י מינץ סובר שכאשר השנה מתעברת, הרי ששנת הגדלות של הנער מתארכת בחודש, ולכן הוא מתחייב בעול מצוות רק באדר שני. ראייתו היא מן הירושלמי (נדרים ו, ח; ובמקומות נוספים) שקובע שאם בית הדין מעבר את החודש, הדבר מעכב את הגדלות ביום, ואם כן הוא הדין כאשר בית הדין מעבר את השנה, שהגדלות מתעכבת בחודש.
לעומת זאת, בשו”ת מהר”ש הלוי (או”ח טז) כתב שהגדלות אינה תלויה בעיבור השנה, וברגע שבו עוברים שנים עשר חודשים מהיום שבו השלים הנער את שנתו השתים עשרה, דהיינו באדר ראשון, הנער נחשב גדול והוא חייב במצוות.
למעשה פסק הרמ”א (נה, י) כדעת המהר”י מינץ, וכן דעת רוב ככל האחרונים (לבוש תרפה, א; שו”ת משפטי עוזיאל ג, או”ח ג; שו”ת יחוה דעת שם; ועיין שו”ת שבט הלוי ו, ט).
מי שנולד באדר ראשון, לדעת המגן אברהם (ס”ק י) עליו להמתין לאדר שני. אולם הבאר היטב (ס”ק יא) כותב ש”המנהג הפשוט אצל כל בעלי ההוראה” הוא שבמקרה זה הנער נכנס לעול מצוות באדר ראשון, וכך מכריעים המשנה ברורה (ס”ק מג) ושאר הפוסקים (עיין שו”ת יחוה דעת שם).
סיכום
קביעת יארצייט בשנה מעוברת: יש מן האשכנזים שנוהגים להתענות בשני החודשים, אולם רוב האשכנזים נוהגים להתענות באדר ראשון. הספרדים נוהגים להתענות באדר שני. לפי כל השיטות, אם הפטירה הייתה בשנה מעוברת, יש להתענות רק ביום הפטירה עצמו, בין אם הוא באדר ראשון ובין אם באדר שני.
ז’ באדר: כיום המנהג בארץ ישראל הוא שהן האשכנזים והן הספרדים מציינים יום זה בז’ באדר שני.
בר מצווה: ילד שנולד בחודש אדר רגיל, נכנס לעול מצוות באדר שני ולא באדר ראשון. ילד שנולד באדר ראשון, נכנס לעול מצוות באדר ראשון.