מצוות מתנות לאביונים

כפי שנזכר בפסוקי המגילה (אסתר ט, כב), אחת המצוות שניתקנו ביום הפורים היא מצוות מתנות לאביונים. אפשר להבין שמשמעות המצווה היא שחכמים תיקנו שיש לקיים מצוות צדקה ביום הפורים. כך עולה מדברי הפרי חדש (תרצד, א), שכתב שעני שמתפרנס מן הצדקה פטור ממצוות מתנות לאביונים, שכן הוא פטור ממצוות צדקה. מכאן, שחובת נתינת מתנות לאביונים נקבעה לפי גדרי מצוות צדקה הרגילים.

אולם רבים מן האחרונים (ב”ח תרצד, א; ט”ז ס”ק א; משנה ברורה ס”ק א) חולקים על הפרי חדש ופוסקים שגם עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצוות מתנות לאביונים. הב”ח (שם) מסביר, ש”אין דין מתנות לאביונים בפורים כדין שאר צדקה, דהכשר מצות פורים כן הוא לתת מתנות לאביונים”. כלומר, אמנם בנתינת מתנות לעניים מתקיימת גם מצוות צדקה, אולם המצווה ביסודה היא אחת ממצוות היום, ולכן היא מוטלת על כל אחד מישראל. וכך מפורש גם בדברי הריטב”א (מגילה ז. ד”ה גרסינן):

שאין נתינה זו מדין צדקה גרידתא אלא מדין שמחה.

כלומר, נתינת המתנות לאביונים היא חלק מאופיו וממהותו של יום הפורים, והיא חלק ממימוש שמחת הפורים, ולכן היא לא כפופה רק לגדרי מצוות צדקה הרגילים, אלא יש לה גדרים רחבים יותר.

למה מיועדים המעות?

ההבנה שמצווה זו היא חלק ממצוות היום ולא מצוות צדקה רגילה משליכה על אופי המתנה שיש לתת לעניים.  הפרי מגדים (מש”ז ס”ק א) כותב שלכתחילה צריך לתת לעני דבר שאפשר ליהנות ממנו בסעודת פורים (דהיינו כסף, או מאכלים שאפשר לאכול בפורים), ולכן אין לתת בגדים או מתנות אחרות כמתנות לאביונים, וכך נפסק להלכה (עיין אור שמח מגילה ב, טז; משנה ברורה ס”ק ב; חזון עובדיה עמ’ קסו הערה ג). דבר זה מסתבר לאור ההבנה שמצווה זו איננה מצוות צדקה רגילה אלא חלק ממצוות היום.

מסתבר, שהן מצוות משלוח מנות והן מצוות מתנות לאביונים נועדו להעניק לשמחת הפורים אופי של נתינה ושל דאגה לאחרים. במצוות יום הפורים חכמים מכוונים אותנו כיצד השמחה שיש בפורים תשפיע על הסובבים אותנו ותגרום לנו לתת להם, לכל אחד ואחד לפי מעמדו – לעשירים לתת מנות ומאכלים, ולעניים לתת מעות ומתנות, “שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה” (רמב”ם מגילה ב, יז; ועיין הלכות יום טוב ו, יח).

למי נותנים מתנות לאביונים?

לקביעה שנתינת מתנות לאביונים היא חלק משמחת הפורים, יש כמה השלכות נוספות. הברייתא (בבא מציעא עח:) אומרת, שבמעות פורים “אין מדקדקין בדבר”. הראשונים הציעו פירושים רבים למימרא זו (עיין רמב”ן שם ד”ה הא דתנן), ואחד מהם הוא הפירוש שנאמר בירושלמי (מגילה א, ד):

אין מדקדקין במצות פורים, אלא כל מי שהוא פושט את ידו ליטול נותנין לו.

כלומר, בניגוד למצוות צדקה הרגילה, שבה בודקים תחילה האם מבקש הצדקה הוא אכן עני (עיין שולחן ערוך יו”ד רנא, י), במצוות מתנות לאביונים לא עושים כך, ונותנים מעות לכל מי שפושט את ידו ומבקש, וכך פוסק השולחן ערוך (תרצד, ג). הריטב”א (בבא מציעא שם ד”ה ואין; ועיין רמב”ן שם) מסביר, שהסיבה לכך היא שמצוות מתנות לאביונים אינה רק מצוות צדקה, אלא חלק מאופי היום, ולכן כל נתינה שמשמחת את המקבל, יש בה קיום של מצוות מתנות לאביונים:

אין מדקדקין בדבר לומר אם הוא עני וראוי ליתן לו אם לאו, אלא נותנים לכל אדם שיבא ויתבע, שאין יום זה מדין צדקה בלבד אלא מדין שמחה ומנות, שהרי אף בעשירים כתיב ומשלוח מנות איש לרעהו.

דברים דומים כותב גם התוספות רא”ש (שם ד”ה ואין), שהסביר ש”אין מדקדקין בדבר לומר זה עני ויתנו לו וזה אינו עני, אלא כל דכפין ייתי וייכול כדי שיהו הכל שמחים”.

פירוש אחר לדברי הברייתא הוא שלא מדקדקים לבדוק כמה כסף בדיוק העני צריך לצורך הסעודה, אלא נותנים לו ביד רחבה, כפי שיבקש לצורך הסעודה (רש”י ד”ה ואין). הריטב”א (שם) מסביר שגם דין זה מבוסס על כך שמטרת הנתינה היא שמחת הפורים ולא רק מצוות הצדקה, וכדי לשמח את העניים נותנים להם כל שידרשו לצורך הסעודה, מבלי לדקדק ולצמצם.

בן עיר ובן כרך

ייתכן שהגדרת אופי מצוות מתנות לאביונים כחלק משמחת הפורים, משפיעה על שאלה נוספת ביחס למקבל המתנות. לדעת רוב הפוסקים, בן עיר, שחוגג את פורים ביום י”ד, צריך לתת מתנות לאביונים לאביון שאף הוא בן עיר, ובן כרך, שחוגג את פורים ביום ט”ו, צריך לתת מתנות לאביונים לאביון שאף הוא בן כרך (חזון איש, הובא בימי פורים (שכטר), עמ’ פה; הגרש”ז אויערבך, הילכות שלמה, תשרי-אדר,יט, כא והערה 65; עוד). טעם הדבר הוא שלא מדובר במצוות צדקה בלבד אלא חלק משמחת הפורים, ויותר מכך – המתנות נועדו לסייע לעני בסעודת פורים (כפי שכתבנו לעיל). לכן ניתן לקיים את המצווה דווקא על ידי נתינה למי שחייב בשמחת פורים ובסעודה. למרות זאת, במקום הצורך ניתן להקל בכך (עיין שו”ת קנה בשם (ב, לב) הסבור שמעיקר הדין אפשר לאסוף כסף בחוץ לארץ ביום י”ד עבור עניי ירושלים).

ייעוד המעות

השלכה אפשרית נוספת להגדרת המצווה עולה מתחילת הברייתא הנזכרת, שם נאמר: “מגבת פורים – לפורים”. כלומר, כאשר גבאי הצדקה אוספים כספים עבור מצוות מתנות לאביונים, עליהם לתת את הכסף רק לצורך מטרה זו, ולא לשם מטרות אחרות של צדקה, וכך פוסק השולחן ערוך (שם, ב). זאת, בניגוד לכספי צדקה רגילים, שניתן לשנות את ייעודם לפי הצורך (בבא בתרא ח:; שולחן ערוך יו”ד רנו, ד). הרא”ש בתוספותיו (ד”ה מגבת) מסביר שההבדל הוא משום שמעות פורים אינן מעות צדקה בלבד, אלא מטרתן היא “כדי להרבות בשמחת פורים”, ולכן הן צריכות לשמש רק לצורך מטרה זו.

סיכום

מצוות מתנות לאביונים ביסודה היא אחת ממצוות היום, ומטרתה היא להרבות את השמחה בפורים ולהשפיע אותה גם על הסובבים אותנו, כולל העניים. לכן היא מוטלת על כל אחד מישראל (ובכלל זה גם עניים). כמו כן הנתינה נעשית ללא דקדוק וצמצום (“כל הפושט יד”) כדי לשמח את כולם.

לכתחילה צריך לתת לעני דבר שאפשר ליהנות ממנו בסעודת פורים (כסף או מאכלים). כמו כן לכתחילה יש לתת דווקא למי שמחויב באותו יום בפורים (ולא בן עיר לבן כרך או להיפך).