בגמרא בפסחים (ק:) נאמר:
אין מביאין את השולחן אלא אם כן קידש, ואם הביא – פורס מפה ומקדש.
הגמרא קובעת שיש להביא את השולחן עם האוכל רק לאחר הקידוש, ואם כבר הובא – יש לכסות במפה את שולחן האוכל קודם הקידוש ולהסירה לאחר מכן, כך שייראה הדבר כאילו הובא האוכל רק לאחר הקידוש. התוספות (שם, ד”ה שאין) והרא”ש (שם, פ”י, סימן ג’) כותבים שדברי הגמרא היו שייכים בזמנם, שכל אחד אכל על שולחן קטן (מעין מגש), אבל בזמננו שכולם אוכלים על שולחן אחד שהוא גדול וכבד, נוהגים לכתחילה כמו האפשרות השנייה המוזכרת בגמרא – לכסות את האוכל בזמן הקידוש.
מדוע מכסים את החלות?
מדוע יש להביא את האוכל – או לגלות אותו – רק לאחר הקידוש? בשאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא נ”ד) מוסבר, שאנו מביאים את הסעודה רק לאחר הקידוש כדי שיהיה ניכר שסעודה זו היא לכבוד השבת. בקידוש אנו מכריזים על מעלתה של השבת, ואנו מקפידים להביא את הסעודה רק לאחר הקידוש כדי להראות שסעודה זו באה בעקבות מעלת השבת וקדושתה, ואין זו ארוחת ערב שגרתית.
טעם שני להלכה זו מובא ברא”ש (פסחים, פ”י, סימן ג’) בשם הירושלמי:
ובירושלמי דקאמר דפורסין מפה כדי שלא יראה הפת בושתו, שהוא מוקדם בפסוק, ודין הוא שיקדים בברכה, ומקדימין ברכת היין.
כלומר, לפי סדר הברכות הרגיל יש להקדים את ברכת הלחם לברכת היין, אך בפועל אנו נוהגים כאן להפך ומקדימים את הקידוש על היין לברכת ‘המוציא’. בכך אנו כביכול ‘מביישים’ את הלחם, וכדי להימנע ממצב זה אנו מכסים את הלחם בשעת הקידוש (או דואגים לכך שיובא לשולחן רק לאחר הקידוש).
מדברי הרא”ש משמע שמבחינה הלכתית צרופה מותר לכתחילה לעשות קידוש על היין גם אם הלחם אינו מכוסה, כיוון שהכרח הוא לעשות קידוש קודם התחלת הסעודה, אלא שהנוהג בדרך זו ‘מבייש’ את הלחם (כלומר נראה כסותר את ההלכה הרגילה ומתעלם מהלחם), ולכן יש להימנע מכך. אולם יש ראשונים שהבינו שאם הפת מגולה חייבים להקדים את ברכתה לקידוש על היין (או לעשות קידוש על הפת), וכל ההיתר להקדים את ברכת היין הוא רק אם הפת מכוסה (מהר”ם מרוטנבורג, שו”ת מהר”ם, דפוס ברלין, עמ’ 305, ועוד ראשונים).
טעם שלישי לכיסוי הלחם מובא בתוספות (פסחים ק:, ד”ה שאין) ומבואר יותר בדברי המחזור ויטרי (הלכות פסח, סימן נ”ה):
ועוד שמעתי טעם בפריסת מפה, דשתי הלחם דשבת כנגד המן הם… וגבי מן אמרינן בסדר יומא (עה:): אמר ר’ יוסי בר’ חנינא – טל מלמעלה טל מלמטה, ודומה כמי שמונח בקופסא. לפיכך מכסים הלחם זכר למן. ונראה לפיכך עורכין הלחם בין שתי מפות, דאם לא כן די בפריסת מפה אחת על הלחם.
כזכור, אנו בוצעים על לחם משנה זכר למן. ממילא, כשם שהמן היה מכוסה בטל מלמעלה ומלמטה, כך אנו מכסים את החלות מלמעלה ומלמטה (על ידי המפה הפרוסה על השולחן).
לסיכום, ישנם שלושה טעמים לכיסוי החלות: א. כדי שיהיה ניכר שהסעודה היא לכבוד השבת (שאילתות). ב. מצד דיני קדימות בברכות, כדי שיהיה ניתן להקדים את ברכת היין לברכת הלחם (רא”ש, מהר”ם). ג. זכר למן שהיה מכוסה מלמעלה ומלמטה (תוספות).
מה מכסים?
בין הטעמים השונים שניתנו להלכה זו ישנן נפקא מינות שונות. הראשונה שבהן נוגעת לשאלה מה בדיוק יש לכסות. כמה אחרונים (תורת שבת, רע”א, ס”ק ח, ועוד) העירו שלפי טעמו של השאילתות אין די בכיסוי הלחם, אלא יש לכסות את כל המאכלים שהוגשו לשולחן (או להגישם לשולחן לאחר הקידוש), כדי שהסעודה כולה תוגש לכבוד השבת. כך משמע גם מדברי הרשב”ם (פסחים ק:, ד”ה ה”ג – “וראיה לדבר…”), התוספות (שם, ד”ה שאין) ועוד. אך לפי הטעמים האחרים יש לכסות את הלחם בלבד.
להלכה, מדברי השולחן ערוך (רע”א, ט) משמע שאין צורך לכסות את כל המאכלים אלא את הלחם בלבד, וכך היא פשטות הפוסקים. אדרבה, מדברי השולחן ערוך (רס”ב, א) משמע שכבודה של השבת מתבטא בכך שהאדם החוזר מבית הכנסת מגלה שולחן ערוך ומוכן לסעודה (כפי שכתוב בגמרא (שבת קיט:) לגבי המלאכים המלווים את האדם לביתו ומגלים נר דלוק, שולחן ערוך וכו’).
האם צריך לכסות מיני מזונות?
אם הסיבה לכיסוי החלות היא מצד דיני קדימות בברכות, צריך לכאורה לכסות גם את מיני המזונות שעל השולחן, כיוון שגם ברכתם אמורה להיות קודמת לברכת הגפן, וכן כתבו כמה אחרונים (קיצור שולחן ערוך, נ”ה, ה; שמירת שבת כהלכתה, מ”ז, כה).
אך יש אומרים שביחס למיני מזונות אין בעיה אמיתית של קדימות בברכות, שהרי יש לקדש לפני האכילה, ולא ניתן לקדש על מיני מזונות. גם בעיה של ‘בושה’ אין כאן, שכן עיקר ה’בושה’ היא של הפת, שהיא מרכז הסעודה ומברכים עליה בדרך כלל ראשונה, מה שאין כן מיני מזונות שחשיבותם פחותה יותר (ברכת הבית, שער מ”ו, נ; טעמי המנהגים ומקורי הדינים, קונטרס אחרון, אות שסה). למעשה המנהג הוא לא לכסות מיני מזונות בשעת הקידוש.
האם מכסים את כל החלות?
גם אם מכסים את הלחם בלבד, יש לשאול איזה לחם יש לכסות, וגם בעניין זה יש הבדל בין טעמי הדין השונים: אם הכיסוי הוא זכר למן, אפשר לכאורה להסתפק בכיסוי ה’לחם משנה’ שעליו בוצעים; אם הכיסוי מבוסס על דיני הקדימות בברכות, כדברי הרא”ש והמהר”ם, יש לכסות את כל הלחם הנמצא על השולחן.
להלכה, מדברי השולחן ערוך בהלכות הבדלה (רצ”ט, ט) עולה שחשש לבעיה של קדימות בברכות, ולפי זה יש לכסות את כל הלחם הנמצא על השולחן, ולא רק את הלחם שעליו בוצעים. כך פסק גם השמירת שבת כהלכתה (מ”ז, כה).
לאור זאת יש לשאול מה הדין בישיבות או בסעודות ציבוריות, שבהן אדם אחד מוציא את כל הסועדים ידי חובת קידוש, אך כל שולחן בוצע על ‘לחם משנה’ לעצמו – האם צריך לכסות את הלחם בכל השולחנות בשעת הקידוש? לכאורה לפי הטעם של ‘זכר למן’, יש לכסות את ה’לחם משנה’ בכל השולחנות. גם לפי טעמו של השאילתות, יש לומר שבכל השולחנות הסעודה צריכה להתגלות רק לאחר הקידוש. מנגד, לפי טעמו של הרא”ש, ייתכן שקידוש הנעשה בשולחן אחד אינו ‘מבייש’ את הלחם הנמצא בשולחן אחר, וכך כותב הלקט יושר (ח”א, עמ’ נ), שאין צורך לכסות את הלחם שבשולחנות האחרים כיוון ש”מסתמא מי שלא מברך אינו עושה בושת לפת”.
להלכה, לדעת פוסקים רבים, כל מי שיוצא ידי חובת הקידוש בשמיעה מאדם אחֵר חייב לכסות את הפת שלפניו, משום שהוא נחשב כאילו הוא מקדש בעצמו (מדין ‘שומע כעונה’), ומשום שיש לחשוש לטעמים האחרים של כיסוי החלות (שו”ת אגרות משה, אורח חיים, ח”ה, סימן כ’, יח; שו”ת אז נדברו, חי”ג, סימן ו’; ועוד). לכן למעשה צריך להשתדל לכסות את כל החלות בסעודות ציבוריות (ובפרט מי שמתכוון לשתות יין בתום הקידוש – עיינו שמירת שבת כהלכתה, מ”ז, הערה קכה, בשם הגרש”ז אויערבך).