על כמה אילנות מברכים?
בגמרא או בראשונים אין הגבלה מפורשת למספר האילנות הנדרשים לצורך ברכת האילנות, ובפשטות משמע שגם על אילן אחד אפשר לברך. אולם בשו”ת הלכות קטנות (ח”ב, סי’ כ”ח) כתב ש”אין לברך אלא על ריבוי אילנות”. דהיינו, צריך לברך דווקא על שני אילנות (משום שמיעוט רבים – שניים), וכן כתב החיד”א (עבודת הקודש, מורה באצבע, אות קצח; ועיינו פתח הדביר רכ”ו, ס”ק א). מכל מקום אין צורך שהאילנות יהיו משני מינים, ודי בשני אילנות.
לכאורה, דין זה תלוי בשתי גרסאות בגמרא (ברכות מג ע”ב). בגרסה שלפנינו כתוב שרב יהודה “ראה אילני מלבלבי”, כלומר הוא ראה אילנות. זהו גם נוסח הברכה: “וברא בו… אילנות…”. אולם בחידושי הרא”ה (שם) הנוסח הוא “וחזי אילנא“, ומכאן שדי באילן אחד (וכך גרסת הראבי”ה, ק”כ; שו”ת מהרי”ל, סי’ קמ”ג).
אך מסתבר שגם לפי גרסת הגמרא שלפנינו אין שום הכרח לומר שצריך שני אילנות, משום שדרך הגמרא לדבר בלשון רבים גם כשהיא מתכוונת ליחיד. למשל, הגמרא (ברכות נח ע”א) אומרת ש”הרואה חכמי ישראל אומר… שחלק מחכמתו ליראיו… הרואה מלכי ישראל מברך… שחלק מכבודו ליראיו” (ובלשון זו פוסק השולחן ערוך רכ”ד, ו-ח). במקרים אלו ברור שדי בחכם אחד או במלך אחד. כך מבואר גם ביחס לברכת “שככה לו בעולמו” – במקום אחד בגמרא (שם ע”ב) נאמר שמברכים אותה על “בריות טובות”, ומן הגמרא במקום אחר (עבודה זרה כ ע”א) מדויק שניתן לומר אותה גם על ברייה אחת נאה.
הלכה למעשה
להלכה, החיד”א (שם) כותב שהמדקדקים מקפידים שיהיו שני אילנות, ומשמע שמצד הדין אין חובה בכך. כך כותב גם ר’ חיים נאה (קצות השולחן ס”ו, סוף ס”ק יח), ואף הרב פיינשטיין בירך על אילן אחד (כך העיד בשו”ת רבבות אפרים ח”ח, סי’ ע”ז). גם הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה, ברכות, עמ’ תנז-תנח, הערה א) כותב שלכתחילה יברך על שני אילנות, אבל אם אינו מוצא אלא אילן אחד יברך עליו. אולם מפסיקתם של כף החיים (רכ”ו, ס”ק ב), שו”ת ציץ אליעזר (שם) והרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי למועדים ולימים, עמ’ 32) משמע שגם בדיעבד אין לברך אלא על שני אילנות.
למעשה, לכתחילה טוב לברך על שני אילנות, אולם מצד הדין מותר לברך גם על אילן אחד, ואם יש אפשרות לברך על עוד עץ נוסף, אף אם הוא הוא אילן סרק או מורכב – אפשרות זו עדיפה. על פי המקובלים ראוי להדר ולברך על פרדס או במקום אחר שיש בו אילנות רבים, “כדי להעלות על ידי ברכתו ניצוצי קדושה מכל מה שיש שם” (כף החיים רכ”ו, ס”ק ב).
ברכה על עצים פורחים
בגמרא (שם) מתואר שרב יהודה היה רואה את העצים בלבלובם – “וחזי אילני דקא מלבלבי”. מכאן שהעצים שמברכים עליהם צריכים להיות עצים מלבלבים, דהיינו שיש עליהם פרחים. אולם עדיין יש לברר אם לבלוב העצים הוא תנאי לאמירת הברכה, ומה הדין אם האילנות פרחו בעבר אך כעת הם אינם פורחים ויש עליהם פירות.
לדעת המרדכי (ברכות, קמ”ח) וההגהות מיימוניות (ברכות, פ”י אות ט), מי שלא בירך עד שנשרו הפרחים וגדלו הפירות, יכול לברך גם לאחר שגדלו הפירות (וכך עולה מספר הפרנס, שצ”ו). אולם הטור (רכ”ו) כותב שמי שלא בירך עד שגדלו הפירות – לא יברך. דהיינו, אפשר לברך דווקא על אילנות מלבלבים. הבית יוסף (שם) מביא את השיטות הללו, כותב על דברי הטור “דברי טעם הם”, וכך הוא פוסק בשולחן ערוך (שם):
ואם איחר לברך עד אחר שגדלו הפירות, לא יברך עוד.
וכך פוסק המשנה ברורה (ס”ק ד) ביחס לפירות שנגמר גידולם והם ראויים לאכילה.
עץ עם פירות שאינם ראויים למאכל
מה הדין אם העץ התחיל לגדל פירות, אולם הפירות עדיין אינם ראויים לאכילה? האם במקרה כזה ניתן עדיין לברך? בעל האשכול (מהדורת נחל אשכול, ח”א עמ’ 68) כותב:
ואם לא ראה הפרח, אלא אחר שנפל ראה התחלת גדול הפרי – אינו מברך.
מפורש בדבריו שניתן לברך רק על ראיית הפרח, אך ברגע שנפל הפרח והעץ התחיל לגדל פרי כבר אי אפשר לברך. כך משמע לכאורה גם מלשון הרמב”ם (ברכות פ”י הי”ג): “וראה אילנות פורחות וניצנים עולים”.
אולם השולחן ערוך (שם) כותב שאי אפשר לברך לאחר “שגדלו הפירות”, ומכאן ניתן לדייק שקודם שגדלו הפירות ניתן לברך, וכך מדייקים הפרי מגדים (שם, א”א ס”ק א) והמשנה ברורה (שער הציון ס”ק ג).
לכאורה, שיטת האשכול פשוטה: מסתבר שהטעם שלא ניתן לברך כאשר העץ כבר גידל פירות הוא שהברכה נתקנה על הלבלוב, המסמל את התחדשות הבריאה, ולא על הפירות. לפי טעם זה, לכאורה אין משמעות לעובדה שהפירות שעל העץ לא הגיעו לגמר גידולם, וכל עץ שאין עליו פרחים אין לברך עליו.
אך מהי סברת השולחן ערוך והפרי מגדים? ייתכן שכל זמן שהעץ מגדל פרחים או פירות הוא נחשב עץ מלבלב ואפשר לברך עליו. רק כאשר הסתיים גידול הפרי והוא ראוי לאכילה, סיים העץ לגדול ולהוציא את כוחותיו החדשים, ואין לראות בו את התחדשות הבריאה. לכן רק משלב זה אי אפשר לברך עליו (עיינו לבוש ופרי מגדים שם).
להלכה, מפסיקת המשנה ברורה (ס”ק ה; שער הציון ס”ק ג) עולה שכל זמן שהפירות לא הגיעו לגמר גידולם אפשר עדיין לברך את ברכת האילנות (אף שכבר אין פרחים על האילן). אולם כף החיים (ס”ק ט) כותב שמנהג העולם לברך רק כשיש פרח, ומי שאיחר מלברך ואינו מוצא אילן שיש בו פרח יברך בלא שם ומלכות, וכך פוסק הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה, פסח, ברכת האילנות, ח).
למעשה, אשכנזים מברכים בדיעבד גם לאחר נפילת הפרח, כל עוד הפרי אינו בשל. לעומתם, רבים מן הספרדים אינם מברכים לאחר נפילת הפרח, אף אם הפרי לא הגיע לגמר גידולו. לפי כל השיטות, אם יש פרח על העץ ניתן לברך את ברכת האילנות אף אם יש עליו גם פירות (חזון עובדיה שם).