מה הזמן שבו נוהגים את מנהגי האבלות? הרקע לדיני האבלות נלמד מהגמרא במסכת יבמות (סב ע”ב) המספרת על מותם של תלמידי רבי עקיבא. ומוסיפה הגמרא: “תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת”. כלומר, זמן מיתתם היה בין פסח ושבועות.
בפשטות, כיוון שזמן מיתתם של תלמידי רבי עקיבא הוא בין פסח לשבועות, מנהגי האבלות אמורים לנהוג לאורך כל תקופה זו. ואכן, פשטות דברי הגאונים (תשובות הגאונים שם; רי”צ גיאת שם) היא שמנהגי האבלות נוהגים בכל ימי הספירה, וכך כותב הארחות חיים (קידושין, כ”א).
אולם בראשונים ובפוסקים מובאים מספר מנהגים המצמצמים את הימים שמנהגי האבלות נוהגים בהם.
עד פרוס העצרת
בעל המאור (הובא בספר המנהיג, אירוסין, עמ’ תקלח), האבודרהם (סוף תפלות הפסח) וראשונים נוספים כותבים שמנהגי האבלות נוהגים רק עד ל”ג בעומר (ואף הארחות חיים (שם) כותב שיש נוהגים כך).
מדוע מנהגי האבלות נוהגים רק עד ל”ג בעומר? בעל המאור כותב שמצא גירסה של הגמרא שבה כתוב שתלמידי רבי עקיבא מתו “עד פרוס העצרת”. בגמרא (בכורות נח ע”א) מבואר ש”פרוס” משמעו מחצית החודש, ולכן “פרוס העצרת” היינו חמשה עשר יום קודם שבועות. תלמידי רבי עקיבא מתו אפוא עד חמשה עשר יום לפני חג השבועות, כלומר עד ל”ג בעומר.
בדומה לכך, המאירי (יבמות שם ד”ה אע”פ) כותב שיש קבלה ומסורת מימות הגאונים שבל”ג בעומר פסקה המגפה. וכך פוסק השולחן ערוך (תצ”ג, א):
נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל”ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא… הגה: מיהו מל”ג בעומר ואילך הכל שרי.
ימי אבלות כמספר ימי המיתה
הסבר אחר להגבלת ימי האבלות מובא בראשונים בשם התוספות (הובא ברבנו ירוחם, תולדות אדם וחוה, נתיב ה’, ח”ד, מ”ד ע”ד; בית יוסף תצ”ג, ג). לדעתם, תלמידי רבי עקיבא מתו רק בימים שאומרים בהם תחנון:
ואמרו בתוספות כי מה שאמרו ל”ג יום אינו כמנהג העם, אלא כשתסיר ז’ ימי הפסח, וז’ שבתות, וב’ ימי ראש חודש, שהן ששה עשר [יום] שאין בהן אבלות, נשארו מן המ”ט – ל”ג יום.
תלמידי רבי עקיבא לא מתו בשבתות (שבע שבתות), בפסח (שבעה ימים), בראש חודש אייר (יום אחד) ובראש חודש סיוון (יום אחד), סך הכל – 16 ימים (ועיינו ביאור הלכה תצ”ג, ד”ה יש נוהגים). ממילא, נותרו שלושים ושלושה ימים שמתו בהם התלמידים, ולכן מתאבלים רק במשך שלושים ושלושה ימים.
גם לפי טעם זה מובן מדוע ימי האבלות נוהגים עד ל”ג בעומר, וכפי שפסק השולחן ערוך. אולם יש לשים לב להבדל יסודי בין הסבר זה ובין ההסבר הקודם. לפי ההסבר של בעל המאור, מנהגי האבלות נוהגים עד היום השלושים ושלושה לספירה, כיוון שביום זה פסקו תלמידי רבי עקיבא למות. אולם לפי הסבר התוספות, ימי האבלות אינם מסתיימים בתאריך מסוים, אלא לאחר שלושים ושלושה ימים רצופים של מנהגי אבלות במהלך ספירת העומר. כלומר, הסיבה שמנהגי האבלות מסתיימים בל”ג בעומר איננה מצד התאריך של אותו יום, אלא משום שאז מסתיים רצף של שלושים ושלושה ימי אבלות.
דברי התוספות מסבירים גם מנהגים אחרים ביחס לימים שמנהגי האבלות נוהגים בהם. הרמ”א (תצ”ג, ג) כותב שבמקומות רבים נוהגים מנהגי אבלות מב’ באייר ועד שבועות, שהם ל”ג ימים של אבלות:
בהרבה מקומות נוהגים להסתפר עד ראש חדש אייר, ואותן לא יסַפְּרו מל”ג בעומר ואילך, אעפ”י שמותר להסתפר בל”ג בעומר בעצמו. ואותן מקומות שנוהגין להסתפר מל”ג בעומר ואילך לא יסתפרו כלל אחר פסח עד ל”ג בעומר. ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה משום לא תתגודדו, וכל שכן שאין לנהוג היתר בשתיהן.
יש מנהגים נוספים, הממקמים אף הם את מנהגי האבלות בחלק השני של ימי הספירה: מנהג אחד הוא שמתחילים את מנהגי האבלות בראש חודש אייר (ל’ בניסן) ונוהגים אותם עד ג’ בסיוון, שהוא היום הראשון משלושת ימי ההגבלה שלפני חג השבועות (מגן אברהם ס”ק ה; קיצור שולחן ערוך ק”כ, ז; משנה ברורה ס”ק טו); מנהג אחר הוא שמתחילים את מנהגי האבלות לאחר אסרו חג של פסח, ונוהגים אותם עד ראש חודש סיוון (הרב טיקוצ’ינסקי, לוח ארץ ישראל; ספר ארץ ישראל, עמ’ סד-סה).
מהו המקור למנהגים אלו? על פי הסבר התוספות, שהחובה היא לנהוג מנהגי אבלות במשך שלושים ושלושה ימים רצופים, בהחלט ייתכן שניתן לנהוג כך בסוף הספירה ולאו דווקא בתחילתה.
אולם פרט להסבר זה, נראה שיש טעם נוסף שהאבלות נוהגת דווקא בסוף ימי הספירה, טעם שקשור לסיבה נוספת שבגללה נוהגים בימי ספירת העומר מנהגי אבלות: בתקופת ספירת העומר החלו מסעי הצלב, והראשונים מציינים את החורבן הגדול שהתרחש בקהילות אשכנז כסיבה נוספת למנהגי האבלות. הפוגרומים המרכזיים שבהם נהרגו רבים מקהילות אשכנז היו בחודשים אייר וסיוון, ומסתבר שעקב מאורעות קשים אלו התמקדה האבלות באשכנז בחציה השני של הספירה.
ל”ג בעומר או ל”ד בעומר?
ייתכן שיש הבדל נוסף בין טעמו של בעל המאור ובין טעמם של התוספות. לפי בעל המאור, מנהגי האבלות מסתיימים חמשה עשר ימים לפני שבועות, וממילא מנהגי האבלות צריכים לנהוג במשך שלושים וארבעה ימים. לעומת זאת, לפי התוספות, מנהגי האבלות נוהגים רק במשך שלושים ושלושה ימים (כנגד הימים שאומרים בהם תחנון).
לגבי היום האחרון של האבלות יש כלל ש”מקצת היום ככולו”, ולכן כבר לאחר מספר דקות ביום אפשר להפסיק את מנהגי האבלות. לכן, לפי בעל המאור מנהגי האבלות נוהגים במשך שלושים ושלושה ימים מלאים, והם מפסיקים בל”ד בעומר בבוקר, ואילו לפי התוספות מנהגי האבלות מפסיקים בל”ג בעומר בבוקר.
בשאלה זו נחלקו להלכה השולחן ערוך והרמ”א (תצ”ג, ב):
נוהגים שלא להסתפר עד ל”ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות. ואין להסתפר עד יום ל”ד בבקר…
הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו, אלא מסתפרין ביום ל”ג.
לכן הספרדים מפסיקים את מנהגי האבלות בל”ד בעומר בבוקר (ראו שו”ת יחוה דעת, ח”ג, סימן ל”א), ואילו האשכנזים (הנוהגים במנהג זה) מפסיקים את מנהגי האבלות בל”ג בעומר בבוקר (ובשעת הדחק אפשר להקל בתספורת ובנישואין בליל ל”ג בעומר לאשכנזים, ובליל ל”ד בעומר לספרדים – ספר ארץ ישראל לרב טיקוצ’ינסקי, עמ’ סה; וראו גם משנה ברורה ס”ק יא; כף החיים ס”ק כח-ל; שו”ת אגרות משה, או”ח, ח”א, סימן קנ”ט).
הלכה למעשה
למעשה, הספרדים נוהגים כפסיקת השולחן ערוך שמנהגי האבלות הם עד ל”ד בעומר. האשכנזים בחוץ לארץ נהגו בדרך כלל כדברי הרמ”א שמנהגי האבלות הם מב’ באייר ועד שבועות, אולם כיום, בארץ ישראל, חלק מהאשכנזים נוהגים במנהגי האבלות מתחילת הספירה ועד ל”ג בעומר בלבד.
עם זאת, הט”ז (ס”ק ב) כותב שנוהגים במנהגי האבלות במשך כל ימי הספירה: עד ל”ג בעומר האבלות היא על תלמידי רבי עקיבא, ולאחר מכן האבלות היא על מסעות הצלב (גזרות תתנ”ו). לכן, עד ל”ג בעומר האיסור הוא הן על נישואין הן על תספורת, ולאחר מכן האיסור הוא רק על נישואין. כך נוהגים חלק מהאשכנזים כיום (עיינו קובץ מבית לוי, ח”ג, עמ’ לח), ולכל הפחות אין עורכים נישואין עד ראש חודש סיוון (כמנהג המובא בלוח ארץ ישראל).
גם לדעת המקובלים יש מנהגי אבלות לאורך כל ימי הספירה משום שימים אלו הם ימי דין (שערי תשובה ס”ק ח; כף החיים ס”ק יב-יג). עם זאת, לדעתם רק איסור תספורת נוהג בכל ימי הספירה, והאיסור להתחתן הוא רק עד ל”ג בעומר.
