ביום הזיכרון לשואה ולגבורה וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נוהגים במנהגי אבלות שונים – הדלקת נר נשמה, אמירת תפילת יזכור ועוד. אחד מהמנהגים הבולטים ביותר, המאחד חלקים רבים מאוד מעם ישראל, הוא עמידה בצפירה. האם מותר לעמוד בצפירה?
חוקות הגויים?
במדינות שונות בעולם, לדוגמה בריטניה והולנד, נהגו בעבר להשמיע צפירה או צלצול פעמונים בימי זיכרון (אם כי כיום מנהג זה כבר אינו נפוץ). עוד בימיה הראשונים של מדינת ישראל אימצו נוהג זה ושילבו אותו במנהגי יום הזיכרון. אולם התורה אוסרת ללכת בחוקות הגויים ולהעתיק את מעשיהם: “כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ” (ויקרא י”ח, ג). אם כן, יש לשאול: האם מותר להעתיק את מנהג העמידה בצפירה מן הגויים? האם אין בכך איסור של הליכה בחוקות הגויים?
מכמה סוגיות עולה שכאשר נוהגים כמנהגי הגויים שלא מתוך רצון להידמות אליהם אלא מסיבות אחרות, הדבר מותר. לדוגמה, הגמרא (סנהדרין נב ע”ב) אומרת שמותר לשרוף את מיטתו של מלך שנפטר ואת כלי תשמישו. ואף על פי שגם הגויים נוהגים כך, אין בכך משום חוקות הגויים משום שאנו עושים זאת לשם חשיבות ולא בגלל מנהג הגויים. מכאן למד הר”ן (סנהדרין שם ד”ה רבנן; עבודה זרה ב ע”ב מדפי הרי”ף ד”ה שורפין) שהאיסור לנהוג בחוקות הגויים הוא דווקא בדברים של “הבל ובטלה”, אבל דברים שיש בהם טעם – אין איסור לעשותם, וכך פוסק הרמ”א (יו”ד קע”ח, א).
דוגמה נוספת: הגמרא (סוטה מט ע”ב) אומרת שאסור להסתפר “קומי” (כלומר, לגלח את השיער שבחלקו הקדמי של הראש, ובחלק האחורי לגדל בלורית), ועם זאת אומרת שמי שמקורב למלכות ונזקק לכך – הקלו חכמים והתירו לו להסתפר בצורה כזו. אם דבר זה אסור מן התורה, כיצד התירו חכמים למקורב למלכות להסתפר כך? הב”ח (יו”ד קע”ח, ז) מסביר שהאיסור לנהוג כחוקות הגויים קיים דווקא כאשר מנסים להידמות לגויים, אך מי שעושה זאת כדי להימנע מגנאי או לצורך ציבורי (שיוכל להיות מקורב למלכות) וכדומה – מותר לנהוג כמנהגם.
שיטת המהרי”ק והרמ”א
לאור סוגיות אלו (וסוגיות נוספות), פוסק המהרי”ק (שו”ת מהרי”ק, סי’ פ”ח) שהאיסור ללכת אחר חוקות הגויים קיים רק באחת משתי דרכים: א. מעשה שנעשה ללא כל טעם והסבר, ועל כן מסתבר שהוא נעשה לשם עבודה זרה. ב. מעשה שיש בו משום פריצות. וכך פוסק הרמ”א (שם):
וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים… או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר, דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם. אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר, מותר.
שיטת הגר”א
הגר”א (שם, ס”ק ז) חולק על המהרי”ק והרמ”א וסובר שגם כאשר מדובר במנהג שיש בו היגיון, יש צורך בפסוק מהתורה או מהנביאים שיתיר לנהוג במנהג זה, ואם אין פסוק – הדבר אסור. עם זאת, גם לדעת הגר”א, מעשה שהיינו עושים מדעתנו גם אם הגויים לא היו נוהגים כך, אין בו משום חוקות הגויים.
על פי זה מסתבר שגם לדעת הגר”א מותר יהיה לעמוד בצפירה, כיוון שכאשר חשבו על דרך ליצור שיתוף בין כל חלקי עם ישראל ברגע אחד, בהחלט מסתבר שהיו מציעים את רעיון הצפירה, המאפשר לאחד קרובים ורחוקים בבת אחת, ברגע אחד, גם אם עמים אחרים לא היו נוהגים כך (וכן כתב בשו”ת באהלה של תורה, ח”א, סי’ כ”ג אות ב).
הלכה למעשה
לכן למעשה ברור שמותר לעמוד בצפירה. עמידה בצפירה לא נתקנה משום פריצות ולא כחלק מעבודה זרה, והיא אינה נעשית כדי להידמות לגויים (וכן כתבו שו”ת עשה לך רב, ח”ד, סי’ ד’; שו”ת באהלה של תורה, ח”א, סי’ כ”ג). אדרבה, יש בכך מנהג יפה, המאחד את עם ישראל סביב אלו שמסרו נפשם על קידוש השם, ומכבד את זכר הנרצחים והנופלים. וכך כותב הרב צבי יהודה קוק (תחומין ג’, עמ’ 388) ביחס לעמידה בצפירה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל:
העמידה בזמן הצפירה לחללי צה”ל, יש בה מצווה קדושה של זיכרון כבוד הקדושים.
ייתכן אפילו שיש רמז בתורה לעמידה משותפת בשתיקה בשעת הצפירה. כאשר מתו בני אהרן, הגיב אהרן בשתיקה: “וַיִּדֹּם אַהֲרֹן” (ויקרא י’, ג). לעתים התגובה המתאימה לאבל ולצער על המוות היא דווקא שתיקה וקבלת הדין – “וקול דממה דקה ישמע”. אין אנו מבינים את דינו של הקב”ה – איננו מבינים מדוע טובי הבחורים נהרגו במלחמות, וקל וחומר שאיננו מבינים מדוע נרצחו רבבות-רבבות מעם ישראל בשואה. העמידה בשתיקה לכבודם איננה “חוסר דיבור”. היא שתיקה המבטאת את קבלת הדין, את החיבור לכל הנרצחים והנופלים, את החיבור המשותף של כנסת ישראל כולה, ואת האמונה בקב”ה, שהוא מקור כוחנו גם בשעות שכול ומשבר.