הגמרא במסכת נדרים (מ.) מספרת:
מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה. לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר’ עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו – חיה. אמר לו: רבי, החייתני! יצא רבי עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים – כאילו שופך דמים. כי אתא רב דימי אמר: כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה… אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות.
מטרת המצווה
הרמב”ן (תורת האדם, שער המיחוש, עמ’ יז) לומד מדברי הגמרא שלוש מטרות למצוות ביקור חולים:
ושמעינן מהכא (ולומדים מכאן) דביקור חולים כדי שיכבדו וירבצו לפניו ויעשו לו הצרכים הצריכים לחוליו, וימצא נחת רוח עם חבריו, ועוד כדי שיכוין דעתו לרחמים ויבקש עליו… הלכך המבקר את החולה ולא בקש עליו רחמים לא קיים המצווה.
המטרה הראשונה היא טיפול בצרכי החולה: האם הוא זקוק שיבשלו עבורו אוכל? האם הוא צריך שיעשו עבורו קניות? האם הוא צריך שינקו עבורו את הבית? וכדומה. מטרה זו נלמדת מכך שבסיפור מתואר כיצד רבי עקיבא טיאטא ושטף את ביתו של החולה וכיצד הדבר הועיל להבראתו של החולה. לאור זאת ברור שהביקור צריך להתאים לצרכיו של החולה, לדוגמה: עלינו לבדוק שאכן מתאים לו שיבקרו אותו ושהוא לא מעדיף לנוח כעת, וכמו כן לשהות אצל החולה זמן מוגבל, באופן שיתאים לכוחותיו ויחזק אותו ולא באופן שיעמיס עליו.
המטרה השנייה היא לשמח את החולה, לארח לו לחברה ולשפר את מצב רוחו. וכך כותב גם הרמב”ם (ספר הנהגת הבריאות, שער שני, אות יט), שיש “לספר לחולים סיפורים משמחים ירחיבו את נפשו ואת לבו, ולחדש חידושים שיסיחו את דעתו ויצחק עליהם הוא וכל חבורתו, ויבחרו לשמשו ולעמוד לפניו מי שישמח בו. כל זה מחויב בכל חולי”. כיום ידוע שלמצב רוחו של החולה יש השפעה רבה על סיכויי החלמתו.
המטרה השלישית היא שהמבקר את החולה יתפלל לה’ על החלמתו, כפי שעולה מדברי רב דימי. פעמים רבות אנו שומעים על מצבים קשים שאנשים נמצאים בהם, אולם רק כאשר אנחנו רואים בעינינו את המחלה או את הקושי אנו מבינים ומפנימים את חומרת המצב. לכן, דווקא כאשר מבקרים את החולה ורואים את מצבו אנו מבינים את מצוקתו, ודווקא מתוך כך אנו יכולים להתפלל לה’ מעומק הלב, תפילה בכוונה אמיתית, לרפואת החולה.
יש מי שדואג
כאשר אנחנו מבקרים את החולה בביתו, ניתן למלא את כל מטרות מצווה: כמובן שמארחים בכך חברה לחולה (מטרה ב’), ובנוסף אפשר לראות מקרוב מהם צרכיו של החולה (מטרה א’) וגם לשים על ליבנו להתפלל לרפואתו (מטרה ג’).
האם מקיימים את המצווה גם כאשר לא ממלאים את כל מטרות המצווה? לדוגמה: כאשר אנחנו מבקרים חבר שמאושפז בבית החולים או שהוא נמצא בביתו ובני משפחתו דואגים לו, לכאורה אין צורך לדאוג לצרכיו של החבר (כיוון שבני המשפחה והצוות הרפואי דואגים לו), אך עדיין יש צורך לארח לו לחברה ולהתפלל לרפואתו. שו”ת ציץ אליעזר (ח”ה, רמת רחל, סימן ג’ אות ב) כותב, שגם במקרה זה יש מצווה גדולה לבקרו:
מפורש יוצא מדברי הרמב”ן שמעצם מטרת מצות הביקור הוא גם בעיקר בכדי שיבקש עליו רחמים, ועד כדי כך שאם ביקר ולא בקש לא קיים המצווה. ועוד זאת שממטרת מצוות הביקור הוא גם בכדי שהחולה ימצא נחת רוח עם חבריו, ושני טעמים אלה הרי נמצאים בתדיריות גם כשישנם מי שיטפלו בצרכיו.
כלומר, כאשר אנחנו מבקרים את החולה אנו מקיימים בכך מצווה גדולה גם אם רק חלק מהמטרות מתמלאות.
ביקור טלפוני
מה הדין במקרה שבו ניתן למלא את מטרות המצווה – אך בלי לבקר את החולה? לדוגמה: אם חבר שלנו חולה ואנחנו מתקשרים לדרוש בשלומו או שולחים לו הודעה, האם אנחנו מקיימים בכך את המצווה?
לכאורה, בשיחת טלפון או בהודעה אנחנו יכולים למלא את כל מטרות המצווה: אנחנו יכולים לברר האם החולה זקוק למשהו, אנחנו יכולים לשוחח אותו ולשמח אותו ואנחנו יכולים גם להתרשם ממצבו ולהתפלל עליו. אם כך, האם שיחת טלפון יכולה להחליף ביקור אצל חברנו החולה? הרב פיינשטיין (שו”ת אגרות משה, יו”ד, ח”א, סימן רכ”ג) מבחין בין שני מצבים:
אם אי אפשר לו לקיים בהליכה לשם, לא נפטר לגמרי, אלא צריך לבקרו במה שאפשר לו לכל הפחות ענין אחד או שנים, שהוא גם על ידי הטלפון…
אבל בחולה שאפשר לבקרו בפניו – מחוייבין לבקרו בפניו, בשביל הטעם שימצא נחת רוח בזה, שאין שייך זה שלא בפניו. וגם מחמת שמהראיה מתרגש המבקר יותר ומבקש ביותר תחנונים… וגם אולי מתקבלת שם התפלה ביותר, משום דהשכינה מצויה שם עם החולה.
כלומר, כאשר אין לנו אפשרות לבקר באופן ממשי את החולה – בוודאי שיש לנו חובה להתעניין בשלומו ובצרכיו דרך הטלפון. אבל כאשר יש לנו אפשרות לבקר את החבר החולה באופן ממשי – ברור שעלינו לקיים את המצווה דווקא בביקור ממשי, כיוון שאין כל דמיון בין התעניינות טלפונית ובין ביקור ממשי, שבוודאי מיסב הרבה יותר נחת רוח לחולה, וכמו כן, ברור שההתרשמות ממצבו של החולה, שאמורה לעורר אותנו לתפילה, גדולה יותר כאשר אנחנו רואים בעינינו את החולה ואת מצבו. לכן בכל מקרה שהדבר מתאפשר – עלינו לבקר את החולה באופן ממשי ולא להסתפק בשיחת טלפון או בשליחת הודעה.