בין חנוכה לפורים
אחד ההבדלים המשמעותיים בין מצוות חנוכה למצוות פורים הוא באופיין של מצוות המועדים הללו. בחנוכה כל אחד מדליק את הנרות בביתו, ואילו בפורים כולם מתכנסים בבית הכנסת וקוראים את המגילה בציבור (אמנם מצד הדין אפשר לקרוא את המגילה ביחידות ולצאת בכך ידי חובה, אולם לכתחילה ראוי לקרוא את המגילה בציבור (עיינו בספרי פורים – הלכה ממקורה, עמ’ 138 והלאה)).
מדוע בחנוכה מקיימים את המצווה על ידי הדלקה של כל אחד בביתו, ולא בהתכנסות כללית לטקס הדלקה ציבורי בבית הכנסת (אמנם למעשה מדליקים בבית הכנסת, אולם הדלקה זו היא מנהג בלבד)?
ייתכן שההבדל נובע מהאופי השונה של הגזרה. בפורים הייתה גזרה על העם כולו, ואילו בחנוכה הייתה גזרה על היחידים. בפורים, לא יכול היה היחיד להתחמק מהגזרה – המן ביקש להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן. בהתאם, גם עיקר קיומה של המצווה שנקבעה לחג זה הוא בציבור ובבית הכנסת. לעומת זאת בחנוכה, הגזרה הייתה רק על מי שקיים מצוות, כך שהאדם הפרטי היה יכול להתייוון ולהינצל. לכן ההודאה נעשית מתוך עולמו של הפרט, מכל בית ובית.
חנוכה והמקדש
אפשר לנסות להציע תשובה נוספת. הגמרא (שבת כב ע”ב) הגמרא דנה בסיבה להדלקת המנורה במקדש, ומסבירה שהסיבה להדלקה איננה מחמת הצורך להאיר באופן פיזי את המקדש (כיוון שהיו מקורות אור אחרים), אלא כדי לסמל את השראת השכינה. ההוכחה העיקרית לכך הייתה הנר המערבי, שדלק ברציפות (אף שכמות השמן שבו הייתה שווה לשאר נרות המנורה).
בתוספתא (סוטה פי”ג ה”ז) מסופר שהנר המערבי כבה, או לפחות התחיל להבהב, לאחר מותו של שמעון הצדיק. כלומר, בימי החשמונאים כבר לא היה ביטוי מובהק להשראת השכינה במקדש. עבודת הקרבנות במקדש התקיימה כמובן, אולם לא היה אות גלוי לכך שהשכינה שורה בו.
השראת השכינה היא שיקוף של המציאות הרוחנית שהייתה בעם ישראל. ההתייוונות שהייתה בתקופת החשמונאים לא נבעה רק מכוח גזרות היוונים, אלא היו יהודים שהצטרפו לרעיונות של אנטיוכוס מרצון. אותם מתייוונים ודאי ראו את ניצחון המכבים כמזל בלבד, ולא הסיקו מכך דבר לגבי דרכם. עשרות שנים לאחר נס חנוכה המשיכה לעמוד בלב ירושלים מצודה יוונית, ה’חקרא’, ולספק מקלט למתייוונים שאף הפריעו משם לישראל ולעבודת המקדש.
נמצא, שבניצחון הפיזי לא היה די. היה צורך בהוכחה משמיים לכך שהשכינה שורה בישראל לאחר טיהור המקדש. ניתן לומר שעדות הנרות מופנית בעיקר כלפי עם ישראל פנימה, ובכללם גם למתייוונים.
לאור זאת ניתן להבין מדוע מצוות ההדלקה נעשית דווקא בפתח הבית ולא בבית הכנסת: בפורים אנו מפרסמים את הנס לבאי בית הכנסת. ואולם בחנוכה אנחנו מנסים להביא את היהודים לבית הכנסת! בחנוכה אנו מנסים להאיר לכולם את אורם המיוחד של הנרות, אור הנס ואור השכינה, ולקרב בעזרתם את הרחוקים. לכן אנו מדליקים בכל בית ובית בפני עצמו, כדי להראות בכל מקום את האור הנעים של נרות החנוכה, שמכוחו יחזרו הרחוקים לבית אבא ולבית הכנסת.
נס להתנוסס
ונראה להוסיף: הדלקת הנר בבית לא נועדה רק לפרסם את הנס, אלא להכריז ולומר “אני שייך לנס!”. החנוכייה היא מעין דגל: כאשר מונפים דגלים רבים ברחוב, זהו בוודאי מראה מיוחד, אך כאשר הדגל מונף בכל בית, יש בכך עניין נוסף ועוצמתי בהרבה, משום שהרבה בתים מצהירים על שייכותם לדגל.
כך גם במצוות הדלקת הנר. ההדלקה לא נועדה רק לפרסם את הנס, אלא להראות שהוא שייך וקשור אלינו, וגם אנחנו מניפים את דגל המכבים, דגל התורה, דגל היהדות. זהו דגלנו, ואנו שייכים אליו וגאים בו! לכן פרסום הנס צריך להיות קשור לבית, כדי להראות שאנחנו קשורים לנס, שייכים אליו ומחוברים למהותו של חג החנוכה.