“אשר קידשנו במצוותיו וציוונו“
בהדלקת נר חנוכה מברכים שתי ברכות – “להדליק נר של חנוכה” ו”שעשה ניסים”, וביום הראשון מוסיפים ברכה שלישית – “שהחיינו” (שבת כג ע”א). הגמרא (שם) שואלת על הנוסח של ברכת ההדלקה:
מאי מברך? מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה.
והיכן צונו? רב אויא אמר: מ”לא תסור”. רב נחמיה אמר: “שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך”.
הגמרא מביאה שני לימודים מנין שצריך לשמוע בקול החכמים: א. “לא תסור” (דברים י”ז, יא). ב. “שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך” (דברים ל”ב, ז). נראה שיש הבדל משמעותי בין הלימודים. הלימוד מ”לא תסור” מתייחס לחובה לשמוע אל בית הדין הגדול שבכל דור (מפני שהם אלו שמבינים בצורה הטובה ביותר את התורה), ואילו הלימוד מ”שאל אביך ויגדך” שם את הדגש על המסורת (כפי שעולה גם מהפסוק הקודם – “זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור”).
מדוע הגמרא מבררת את החובה לשמוע לדברי חכמים דווקא בהקשר של חנוכה? הרי יש מצוות רבות מדרבנן שאנו מברכים עליהן “וציוונו” (נטילת ידיים, הנחת עירוב, הדלקת נר שבת ועוד), ומדוע דווקא ביחס לחנוכה הגמרא שואלת “והיכן ציוונו”?
ייתכן שהסיבה היא שהדלקת נר חנוכה היא אחת המצוות הראשונות שהתחדשו על ידי חכמים, ולכן דווקא כאן היה חשוב לציין את התוקף של תורה שבעל פה. אך ייתכן שישנו טעם נוסף לכך, שקשור במיוחד לחג החנוכה. המאבק מול היוונים אמנם היה מאבק פיזי והתבטא במלחמה עזה, אולם הסיבה למלחמה הייתה סיבה רוחנית: היוונים ניסו לעקור ולבטל את לימוד התורה וקיום המצוות באמצעות גזרות שונות. בעקבות מלחמת החשמונאים בטלו הגזרות, והתורה שבעל פה המשיכה להתפתח, לצמוח ולהתחדש, כך שחג החנוכה פרץ דרך להמשך התפתחות תורה שבעל פה בכל הדורות. לכן דווקא מתוך העיסוק בהדלקת נרות חנוכה מתייחסים חז”ל למקור החובה לשמוע לדברי חכמים, משום שההדלקה מסמלת את העובדה שעל אף שהיוונים ניסו לעקור את התורה מן העולם היא המשיכה להתפתח ביתר שאת גם אלפי שנים אחר כך.
“להדליק” או “על הדלקת”?
בנוגע לנוסח ברכת ההדלקה יש לכאורה מחלוקת בין הבבלי והירושלמי. לפי הבבלי (שם) הנוסח הוא “להדליק”, ואילו לפי הירושלמי (סוכה פ”ג ה”ד) הנוסח הוא “על מצוות הדלקת נר חנוכה”. מה ההבדל בין הנוסחים?
הגמרא (פסחים ז ע”א) דנה בנוסח ברכת המצוות, ויש בראשונים שיטות שונות כיצד להבין את מסקנת הגמרא. לדעת הרבה ראשונים, הכלל היסודי הוא שעל מצווה שאפשר לקיים על ידי שליח מברכים בלשון “על”, ועל מצווה שהאדם חייב לקיים בעצמו מברכים בלשון “ל…” (רא”ש פסחים פ”א סימן י’; ר”ן פסחים ג ע”ב מדפי הרי”ף ד”ה וקשיא). מדוע?
בכל מצווה יש מעשה ותוצאה, ויש הבדל בין מצוות שונות בשאלה אם המעשה הוא העיקר הוא התוצאה. לדוגמה, לגבי מצוות “תשביתו” חוקר המנחת חינוך (מצווה ט’, אות א) אם המצווה היא במעשה ההשבתה, והאדם צריך בעצמו להשבית את החמץ (כך הוא מבין את דעת התוספות) או שמא העיקר הוא התוצאה, שלא יהיה חמץ (כך הוא מבין את דעת רש”י).
על פי עיקרון זה מסביר הגרי”ד סולובייצ’יק שברכה בנוסח “ל”, מתארת את הפעולה (להדליק, להניח), ולעומת זאת ברכה בנוסח “על” מתארת את התוצאה. אם אדם עושה מצווה שעליו לעשותה בעצמו – הוא מברך על היותו חייב במעשה המצווה. לעומת זאת, אם אדם עושה מצווה שביכולתו לעשותה עבור חברו (כשליח), הרי בהכרח שעל המעשה אין הוא מצווה (שהרי אין הוא יכול להחליף את השולח) ומטרת השליח היא ליצור את התוצאה המתבקשת עבור משלחו, ולכן מברך “על”.
לאור זאת לכאורה צריך היה לברך על נר חנוכה “על הדלקת נר חנוכה”, כפי שכתוב בירושלמי, שהרי ניתן לקיים את המצווה על ידי שליח. ואכן, כך כותב שיבולי הלקט (סימן קפ”ה) בשם רבנו יוסף, ולדעתו נוסח הברכה שמופיע בבבלי הוא טעות:
במטבע ברכות שטבע רבינו יוסף זצ”ל מצאתי, ברכת חנוכה שטיבעה “להדליק” – טעות סופר הוא, ואף על פי שבכל הספרים כתוב בהן “להדליק”… דהא נר חנוכה סגי לה על ידי שליח… אלא טעות סופר הטבוע בספרים. ומפורש בלולב הגזול ירושלמי, כיצד מברכין על נר חנוכה… על מצות הדלקת נר חנוכה.
אולם ראשונים אחרים מסבירים שעל אף שאפשר לקיים את מצוות הדלקת נר חנוכה על ידי שליח, בכל זאת מברכים עליה “להדליק”, משום שהדרך הרגילה והמקובלת היא שכל אדם מדליק בעצמו נרות חנוכה, משום חביבות הנס, ומטבע הברכה נקבע לפי הדרך הרגילה שבה מקיימים את המצווה (רא”ש שם).
מצווה שיש בה שיהוי
תירוץ נוסף עולה מדברי רבנו תם (ספר הישר, סימן ש”מ). לדעתו, כל מצווה שנעשית מיד (דהיינו בפעולה אחת מוגדרת), כגון מקרא מגילה, טבילה, נטילת ידיים, הפרשת תרומה, אכילת מצה ומרור ועוד – מברכים עליה בלשון “על”, וכל מצווה שיש בה שיהוי (כלומר שאינה מסתיימת בפרק זמן ברור ומוגדר), כגון תפילין, ישיבה סוכה, ציצית ועוד – מברכים עליה “ל…”.
לפי זה כותב רבנו תם שהטעם שמברכים על נרות חנוכה “להדליק” הוא שמצוות נר חנוכה היא מצווה מתמשכת (שהרי לא די בהדלקה אלא הנרות צריכים לדלוק חצי שעה. ואף שאם כבתה אין זקוק לה, ראוי לחזור ולהדליקה במשך כל שיעור הזמן).
למעשה נוהגים לברך “להדליק נר חנוכה”, וכך פוסק השולחן ערוך (תרע”ו, א).
“נר של חנוכה”
שאלה נוספת הנוגעת לנוסח הברכה היא אם צריך לומר “להדליק נר חנוכה” או “להדליק נר של חנוכה”. גם בנושא זה יש הבדל בין הבבלי והירושלמי: בבבלי (שם) הגרסה היא “נר של חנוכה”, וכן גרסת הרי”ף (שבת י ע”א מדפי הרי”ף) והרמב”ם (פ”ג ה”ד). לעומת זאת בירושלמי (שם) הנוסח הוא “נר חנוכה”, וכך הנוסח בסידור רס”ג (עמ’ רנה).
השולחן ערוך (תרע”ו, א) הביא דווקא את הנוסח “להדליק נר חנוכה”, וכך הוא נוסח האר”י (שער הכוונות, ענין חנוכה, דרוש א). החיד”א (ברכי יוסף ס”ק א) מסביר שכאשר אומרים “נר של חנוכה” אפשר להבין שהכוונה היא שהנר משמש אותנו בימי החנוכה. אך כאשר אומרים “נר חנוכה” ברור שמטרת הנר היא פרסום הנס ולא על מנת להשתמש בו, ולכן יש להעדיף נוסח זה (ויש לכך טעמים נוספים על פי הקבלה, ראו בן איש חי, חנוכה, ב).
למעשה, הנוסח המנהג המקובל אצל רוב הספרדים הוא “להדליק נר חנוכה” (ברכי יוסף שם; בן איש חי חנוכה, אות ב; חזון עובדיה, עמ’ קכה), וכך נוהגים חלק מהאשכנזים (שולחן ערוך הרב, דיני וסדר הדלקת נר חנוכה; גר”א, מעשה רב אות רלט; ערוך השולחן שם, א). אולם רוב האשכנזים נוהגים לברך “להדליק נר של חנוכה”, וכן כתב המשנה ברורה (ס”ק א). ובכל מקרה גם מי ששינה מהנוסח המקובל והוסיף או השמיט את המילה “של” – יצא ידי חובה (חזון עובדיה שם).