פסוקי השמיטה

מצוות השמיטה מוזכרת בתורה בשלושה מקומות:

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה’: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’ שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: (ויקרא כ”ה, א-ז)

וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:   (שמות כ”ג, יא)

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה’: אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ:    (דברים ט”ו, א-ג)

פרשת משפטים ופרשת בהר

הפרשיות העיקריות העוסקות בשנת השמיטה נמצאות בפרשת משפטים (שמות כ”ג) ובפרשת בהר (ויקרא כ”ה).

בפרשת משפטים המצווה העיקרית היא הפקרת היבול “והשביעית תשמטנה ונטשתה”, והמטרה היא: “ואכלו אביוני עמך”. כלומר, העיקר הוא הדאגה לחלשים ולעניים. בפרשת בהר מוזכרות ארבע המלאכות האסורות מן התורה בשמיטה (זריעה, זמירה, קצירה ובצירה), והמטרה: “ושבתה הארץ שבת לה’“. לעומת זאת, הממד החברתי כלל לא מוזכר. אדרבה, התורה מדגישה שהאדם עצמו וסביבתו אמורים לאכול מפירות השמיטה: “וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה”.

פרשת ראה

המקום השלישי שבו מופיעה השמיטה הוא בפרשת ראה. בפרשה זו מופיעה שמיטת כספים ולא מוזכרת כלל שמיטת הקרקע. בפסוקים עצמם לא מבוארת בצורה מפורשת מטרתה של שמיטת כספים, אולם לאחר הציוויים נאמרת ברכה לעם ישראל: “אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן”, ומשמע שמטרת המצווה היא הדאגה לעניים. כך עולה גם מן העובדה שבפרשה מוזכרת האחווה האנושית: “לא יגוש את רעהו“.

מתוך פרשה זו נבחין בנקודה מעניינת: בתורה נזכר השורש “שמט” רק ביחס לפן החברתי – “תשמטנה” בפרשת משפטים, בהקשר של שמיטת הקרקע, ו”שמוט” בפרשת ראה, בהקשר של שמיטת החובות. לעומת זאת בפרשת בהר, שבה הנושא הוא שביתת הארץ ו”שבת לה'”, מופיע המונח “שביתה” ולא “שמיטה”.

לאור זאת יש לשאול: מהו היחס בין שמיטה לשביתה?

“כי לי הארץ”

נשים לב לפרט מעניין. מצוות השמיטה נזכרת בפרשת משפטים לאחר רשימה של מצוות חברתיות (בהתאם לאמור לעיל, שהשורש “שמט” נזכר בתורה רק ביחס לפן החברתי). אך המשך הפרק עוסק במצוות השבת, בשלושת הרגלים ובעלייה לרגל, דהיינו פן הקדושה והרוחניות. כלומר, השמיטה נמצאת על התפר שבין מצוות שבין אדם לחברו ועזרה לזולת ובין מצוות שבמרכזן הקדושה, והיא בעצם מחברת בין שני התחומים.

ובאמת מסתבר שאין בשמיטה שני פנים שונים – חברתי ורוחני, אלא יסוד אחד משותף עומד בבסיס השמיטה והוא: הכול שייך לה’.

יסוד השמיטה הוא: “שבת לה'”. שביתה זו מצביעה על הבעלות של הקב”ה על הארץ – “כי לי הארץ”. כיוון שהכל שייך לה’ ממילא הכל נשמט, והעניים יכולים לקחת את היבול.

טעם זה בא לידי ביטוי גם בדברי חז”ל (סנהדרין לט.):

אמר ליה: מאי טעמא דשביעתא? … אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא.

לאור זאת ניתן להבין באופן עמוק יותר גם את הפן החברתי של השמיטה. לכאורה, אם אכן טעם השמיטה הוא חברתי, לא היה צריך לאסור על זריעה וזמירה. אדרבה, אם יזרעו ויזמרו תהיה כמות גדולה יותר עבור העניים. מו”ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ”ל ביאר, שמטרת השמיטה איננה רק לתת צדקה לעניים (גם לפי הפן החברתי), אלא שלבעל הבית לא תהיה תחושת בעלות, ולעני לא תהיה תחושת מסכנות של אדם הנזקק לצדקה. בשמיטה, הכל מופקר והעני נוטל משל הקב”ה ולא משל בעל הבית. לכן התורה אסרה לזרוע ולזמור, על אף שיהיה פחות יבול, ובלבד שהעני יוכל לקחת בצורה מכובדת – לקחת מהיבול של הקב”ה ולא מהיבול של בשר ודם.