מצוות צדקה – סיוע בהקמת עסק

סיוע בהקמת עסק – עקרונות הלכתיים

בעשרה באב, התשס”ה, ערב העקירה מגוש קטיף, התבקשתי על ידי רבנים מגוש קטיף, לראות כיצד ניתן לסייע במלונות שאליהם היו אמורים להגיע תושבי גוש קטיף. הגענו עם אלפי מתנדבים לעזרה. לאחר כשבועיים הבחנתי שהדבר החשוב מן הכל, הוא בעיית התעסוקה. אנשים שהיו רגילים לעבוד בצורה אינטנסיבית מצאו עצמם חסרי עבודה. כיוון שראיתי שאין טיפול רציני בעניין, הקמתי את תעסוקטיף, ואיתי 150 מתנדבים וצוות מקצועי, שעבדו יום ולילה בכדי להשיב את תושבי גוש קטיף לעבודה.

ב”ה הצלחנו עד היום להחזיר כ-2500 אנשים לעבודה ולסייע בפתיחת כ-210 עסקים (אך עדיין ישנם מאות חסרי עבודה). בזכות גדולה זיכני הקב”ה לסייע לתושבי גוש קטיף הנפלאים, שמהם אני שואב כוחות ועוצמה. אנו עושים את המאמץ, אולם עיקר הצלחה היא בזכות סייעתא דשמיא בכל עת ובכל שעה (וסיפורים רבים באמתחתי, על הסייעתא דשמיא העצומה שמלווה אותנו ב”ה).

צדקה או הלוואה?

הרמב”ם קבע (הלכות מלוה ולוה, פ”א ה”א) שהלוואה חשובה יותר מן הצדקה, ומנמק זאת בכך שעדיף לעזור לאדם שעדיין לא נפל מאשר לעזור על ידי צדקה לאדם שנפל. וכך כתב גם בהלכות מתנות עניים (פרק י הלכה ז):

שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.

הרמב”ם מדגיש שעיקר היתרון במעלה הראשונה בצדקה הוא בכך שהוא נותן לו לפני שהלה נופל! דהיינו, העיתוי הוא המשמעותי. ניתן לדייק זאת גם מכך שהרמב”ם כתב “מתנה או הלוואה”, משמע שמתנה קודמת להלוואה!

לאור זאת, ייתכן שבאופן מהותי צדקה גדולה יותר מהלוואה, אלא שהעיתוי של נתינת הלוואה גדול יותר, כיוון שנותן לו טרם נפל.

אולם, מדברי רש”י נראה אחרת. רש”י (שבת סג.) אומר שהלוואה גדולה מן הצדקה “לפי שאין העני בוש בדבר”. משמע, שהיתרון של הלוואה על צדקה הוא בכך שהעני איננו מתבייש. ומכאן, שיש יתרון לא רק בעיתוי של נתינת הצדקה, אלא גם בצורת הנתינה: הלוואה עדיפה על צדקה מבחינה מהותית, כי היא איננה גורמת לבושה!

גם הרמב”ם הזכיר בהמשך דבריו (פ”י ה”ח) את עניין הבושה:

פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה, כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי, וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה…

הבושה בקבלת הצדקה

גם בהלכות הבאות מתייחס הרמב”ם לעקרון זה. אם הרמב”ם אכן מכיר בגורם הבושה בתוך מסגרת מתנות עניים, מדוע הוא מציין זאת רק בהקשר של מתן בסתר, ולא ציין עיקרון זה בהלכה א’, בסיוע לאדם שטרם נפל? ייתכן לעניות דעתי לענות על כך בשתי צורות:

• הגורם החשוב יותר מהבושה הוא העזרה וההעמדה על הרגליים והחזרת האדם לעבודה. לכן, עדיפה לעתים בושה מסוימת בטווח הקצר, על מנת לעזור בצורה רצינית יותר בטווח הארוך.
• צדקה לצורך פתיחת עסק אין בה כלל בושה! לא כל נתינה מהווה בושה, כי המקבל חש בכך סיוע להקמת העסק שלו, ועצם העשייה החיובית שלו, נותנת לו תחושה של אדם הפועל ולא של אדם הנזקק. גם כיום ניתן לעזור לאדם בעסק ולקרוא לכך “צדקה”, אך בדרך כלל נקרא לכך “מענק לפתיחת עסק” או “סיוע לפתיחת עסק”. שם זה כשלעצמו מבטא את התחושה השונה בקבלת כסף עבור מטרת פתיחת עסק.

בתעסוקטיף מנסים אנו לפעול בהתאם להנחיות ההלכתיות והאנושיות. מנסים להעמיד על הרגליים באמצעות חיפוש מקומות עבודה, סיוע והכוונה לעבודה מתאימה, סיוע בלימודים מקצועיים כשיש צורך וסיוע בפתיחת עסקים.

נקווה שנצליח לפעול כהנחיית התורת כהנים (ספרא בהר פרשה ה):

כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך אל תניחנו שירד, הא למה זה דומה למשוי על גבי החמור עודנו במקומו אחד תופש בו ומעמידו, נפל לארץ חמשה אין מעמידים אותו.

ובע”ה שנצליח להמשיך ולסייע בהשבת כל תושבי גוש קטיף הנפלאים למעגל העבודה, שימשיכו להיות כפי שהיו תמיד, אנשים המפתחים ומובילים את החברה הישראלית.