המחלוקות היסודיות

נחלקו ראשונים ואחרונים מהו שיעור ‘כזית’. בסוגיה זו ישנן כמה מחלוקות המשפיעות על השיעור:

1. מהו היחס בין כזית לכביצה? לדעת הרמב”ם (עירובין פ”א ה”ט) כזית הוא פחות משליש ביצה, ואילו לדעת התוספות (עירובין פ:, ד”ה אגב) כזית הוא כחצי ביצה.
2. האם יש לחשב את הביצה עם קליפה או ללא קליפה?
3. האם השתנו הביצים בימינו? לדעת הנודע ביהודה (צל”ח, פסחים קטז:) השיעורים בימינו השתנו, והביצים קטנות יותר מאשר בזמן חז”ל. לכן לדעתו יש להכפיל את השיעורים, כך ששיעור ‘כביצה’ הוא כשתי ביצים שלנו. כשיטה זו נקט החזון איש (קונטרס השיעורים, אורח חיים, סימן ל”ט). מאידך, ר’ חיים נאה (שיעורי תורה) טען שהשיעורים זהים למציאות ימינו, והוכיח זאת מן העובדה, שהרמב”ם מדד את השיעורים במטבע הנקרא ‘דרהם’, המצוי כיום בידינו, ועל פי חישוב במטבע זה מגיעים לשיעור במידות הרגילות בימינו. המשנה ברורה (תפ”ו, ס”ק א) הכריע: במצוות דאורייתא ראוי לחוש לשיטת הנודע ביהודה, ואילו במצוות דרבנן ניתן להקל.

לאור זאת, ניתן להגיע לשלוש מידות מרכזיות של כזית:

• השיעור הגדול (חזון איש, לפי התוספות): 47.5 סמ”ק.
• השיעור הבינוני (ר’ חיים נאה, לפי התוספות): 27 סמ”ק.
• השיעור הקטן (ר’ חיים נאה, לפי הרמב”ם): 19 סמ”ק, ויש מקלים ב-17 סמ”ק.

נפח או משקל?

הערה נוספת שיש להעיר: אנשים רגילים לחשב ‘כזית’ במשקל. אולם, מדברי המשנה, הראשונים והפוסקים עולה, שיש לחשב ‘כזית’ במידת נפח. ואמנם בכף החיים (קס”ח, ס”ק מו) ובשו”ת יחוה דעת (ח”א, סימן ט”ז) כתבו שנהגו לשער במשקל, אבל הפוסקים האשכנזים, וגם חלק מהספרדים, משערים בנפח. לקביעה זו ישנה השפעה משמעותית על שיעור אכילת מצה, שכן המשקל הסגולי של המצה הוא חצי מן המים, כך שמי שמחשב את השיעורים לפי משקל אוכל כפול ממי שמחשב אותם לפי נפח!

נתרגם את הדברים למצות של ימינו (החישוב נעשה במצות מכונה שגודלן אחיד. כשאוכלים ממצות יד יש לקחת חתיכה בגודל דומה). משקלה של מצת מכונה הוא כ-30 גרם, אולם הנפח שלה הוא כ-60 סמ”ק. להלן נחשב את השיעורים בסמ”ק, כדעת האשכנזים ורבים מן הספרדים (מי שמחמיר לחשב לפי משקל, יצטרך כאמור להכפיל את השיעורים).

כאמור, ישנם שלושה שיעורים של ‘כזית’:

• השיעור הגדול – 47.5 סמ”ק, כלומר מעט יותר משלושת רבעי מצה.
• השיעור הבינוני – 27 סמ”ק, כלומר כחצי מצה.
• השיעור הקטן – 19 או 17 סמ”ק, כלומר מעט פחות משליש מצה.

הלכה למעשה

כעת נראה כמה מצה יש לאכול בכל אחד משלבי הסדר:

זית ראשון: בזית זה מקיימים מצוות עשה של “בערב תאכלו מצֹת”, ולכן ראוי להחמיר ולאכול כשלושת רבעי מצה (ולפחות חצי).

זית שני: אכילת זית זה אינה אלא חומרה. לכן, ניתן להקל בו ולהסתפק בשיעור הקטן. למעשה, ניתן להקל אפילו יותר: אפשר לראות את חתיכת המצה שלקחנו עבור הכזית הראשון (שלושת רבעי מצה), כאילו יש בה כשני זיתים (של שליש מצה). נמצא שלאכילת שני הכזיתים הראשונים אפשר להסתפק במעט יותר משלושת רבעי מצה, ובאופן זה יוצאים באופן המובחר במצווה דאורייתא ומקיימים באופן המינימלי את החומרה לאכול כשני זיתים. וכן כתבו להלכה בשם הרב אלישיב והרב קרליץ (סידור פסח כהלכתו, פרק ח’, הערה 24). וכך מובא שהחזון איש היה מחלק למסובים מצת יד בגודל של כף ידו עם האצבעות בלי האגודל (ארחות רבנו, ח”ב, עמ’ סו).

זית ל’כורך’: אכילת ה’כורך’ היא מצווה מדרבנן ולא מדאורייתא, זכר למקדש כהלל. לכן ניתן להסתפק בשיעור הבינוני ולאכול כחצי מצה. מי שקשה לו – יאכל כשליש מצה, ויסמוך על שיטת הרמב”ם שכזית הוא שליש ביצה (משנה ברורה, תפ”ו, ס”ק א).

אפיקומן: גם אכילת האפיקומן היא מצווה מדרבנן ולא מדאורייתא. מעיקר הדין די לאכול לאפיקומן כזית מצה, אך לכתחילה טוב לקחת שני כזיתים. לכן, לכתחילה יש לאכול כשני שליש מצה, שהם כשני זיתים לפי השיעור הקטן (עיינו לעיל לעניין שני הזיתים הראשונים, וקל וחומר לכאן). אם רואה שאכילתו תהיה גסה, יסתפק בכזית אחד לפי השיעור הבינוני, דהיינו כחצי מצה. אם גם דבר זה קשה לו, יוכל לסמוך על הרמב”ם ולהסתפק בשליש מצה (משנה ברורה שם).

לסיכום

בסך הכל יש לאכול בכל ליל הסדר כשתי מצות (בגודל של מצות מכונה): שלושת רבעי מצה – לשני הזיתים הראשונים; חצי מצה – לכורך; שני שליש – לאפיקומן (ואם קשה לו, די בחצי או אפילו בשליש).

The post שיעור אכילת מצה – הלכה למעשה appeared first on סולמות.

הגמרא בפסחים (קכ.) מביאה מחלוקת אמוראים בשאלה, האם מצוַות אכילת מצה בזמן הזה היא מדאורייתא או מדרבנן. לדעת רב אחא בר יעקב, אכילת מצה ומרור בזמן הזה היא מדרבנן, שכן התורה אומרת לגבי קרבן הפסח “על מצות ומרֹרים יאכלֻהו” (במדבר ט’, יא), ומכאן שגם המצה וגם המרור תלויים בקרבן הפסח, וכיום שאין קרבן פסח אין חיוב מן התורה לאוכלם. לעומתו סובר רבא, שאמנם אכילת מרור בזמן הזה היא מדרבנן מן הטעם הנ”ל, אולם אכילת מצה היא מן התורה, שכן החיוב לאכול מצה מופיע בתורה גם פעם נוספת, במנותק מקרבן הפסח:

מצה – מיהדר הדר ביה קרא: ‘בערב תאכלו מצֹת’ (שמות י”ב, יח).

וכך היא ההלכה, שאכילת מצה בזמן הזה היא מן התורה (רמב”ם, פ”ו ה”א, ועוד), אולם החיוב הוא דווקא בליל הסדר – “בערב”. החתם סופר (שו”ת חתם סופר, חושן משפט, השמטות, סימן קצ”ו) מדגיש כמה מצווה זו היא מצווה מיוחדת, ולכן יש להקפיד בה:

מצוַות עשה של אכילת מצה משומרת בליל פסח היא יחידה נשארת לנו מכל מצוות אכילה שבכל התורה! אין לנו פסח ולא קדשים, לא תרומה ולא מעשר שני, רק מצווה אחת משנה לשנה (=אכילת מצה), ואם גם היא לא תועילה בידינו בשלמות… הייטב בעיני ה’ חלילה חלילה?

שיעור אכילת מצה

איזו כמות של מצה יש לאכול בליל הסדר?

שאלה זו תלויה בין השאר בזהותה של המצה שאותה יש לאכול. הראשונים נחלקו כמה מצות יש לקחת לליל הסדר, והאם דין ‘לחם עוני’ נוגע רק לאכילת המצה או גם לברכת ‘המוציא’. הרא”ש (פ”י, סימן ל’) מביא את המחלוקת, ומסכם כיצד לדעתו יש לנהוג למעשה:

הלכך נהגו העם לעשות שלש מצות… ומאותן שלש מצות יבצע השניה לשנים, וישמור החציה לאפיקומן, ויניח חציה בין שתי השלימות. ועל הראשונה יברך ‘המוציא’, ועל הפרוסה יברך ‘על אכילת מצה’, ואוכלן ביחד מכל אחת כזית… והרוצה לצאת ידי חובת שניהם יברך ‘המוציא’ ו’על אכילת מצה’, ויבצע מן השלימה ומן הפרוסה כאחד.

הרא”ש אחז בדעה, שיש לקחת לליל הסדר שלוש מצות: שתיים שלמות עבור ‘לחם משנה’, ועוד מצה שאותה נחצה לשניים כדי לקיים ‘לחם עוני’. לדעתו, ברכת ‘המוציא’ נאמרת על שתי המצות השלמות, ואילו ברכת ‘על אכילת מצה’ נאמרת על המצה הפרוסה. ממילא, כותב הרא”ש, יש לאכול משתי המצות: כזית מאחת המצות השלמות, וכזית מן המצה הפרוסה. כך פסק גם הטור (סימן תע”ה).

למה שני כזיתים?

מסברה ניתן להבין מדוע יש לאכול משתי המצות – כיוון שכל אחת מן הברכות מתייחסת למצה אחרת. אולם מדוע יש לאכול שיעור כזית מכל אחת מהן? מן הפרוסה יש לאכול כזית לשם מצוות מצה, משום שנאמר “בערב תאכלו מצֹת”, ואין ‘אכילה’ אלא בכזית, אולם לא מובן מדוע יש לאכול כזית גם מן המצה השלמה, הרי אפשר לברך ‘המוציא’ גם על פחות מכזית!

הפרי חדש (תע”ה, א, ד”ה ומה שכתב כזית) מסביר (על פי דברי הפרישה, תע”ה, א, ד”ה ויאכל), שדבר זה נובע מכוח ספק. הרא”ש (שם) כותב בסיום דבריו, שהרוצה לצאת ידי כל הדעות, יאחז את שלוש המצות ויברך עליהן גם את ברכת ‘המוציא’ וגם את ברכת ‘על אכילת מצה’, וכך פוסק גם השולחן ערוך (תע”ה, א). הסיבה לכך היא שיש אומרים שצריך לברך ‘המוציא’ על השלמה ו’על אכילת מצה’ על הפרוסה (כפי שסוברים הרא”ש והטור עצמם), ויש הסוברים בדיוק להפך – ‘על אכילת מצה’ על השלמה ו’המוציא’ על הפרוסה. הרוצה לצאת ידי שתי הדעות יברך את שתי הברכות על השלמה ועל הפרוסה יחד.

לאור זאת טוען הפרי חדש, מאחר שלהלכה אנו חוששים לשתי הדעות ומקפידים לברך ‘על אכילת מצה’ הן על מצה שלמה והן על מצה פרוסה, ברור שעלינו לאכול כזית מכל אחת מהן. וכך מבאר המשנה ברורה (תע”ה, ס”ק ט) את פסק השולחן ערוך, שיש לאכול כזית מכל אחת מן המצות.

אולם ביאור זה אינו פשוט, מפני שרוב מוחלט של הראשונים סבור שברכת ‘על אכילת מצה’ מתייחסת למצה הפרוסה (רש”י, תוספות, בעל המאור, הרמב”ן, הרמב”ם ועוד רבים), ורק ראשונים בודדים אחזו בדעה ההפוכה, שברכה זו מתייחסת למצה השלמה (רבנו חננאל והראב”ן), ולא מסתבר להחמיר ולדרוש אכילת שני כזיתים מעיקר הדין רק כדי לחשוש לדעה חריגה זו. פרט לכך, מדברי הראב”ן עצמו (קסו ע”א) עולה שאמנם ברכת ‘על אכילת מצה’ מתייחסת למצה השלמה, אולם בפועל יש לאכול ממנה רק מעט, ואת הכזית לאכול מן הפרוסה (וקל וחומר לפי מנהגנו כיום, שמברכים את שתי הברכות על שתי המצות), וכן הקשה הביאור הלכה (תע”ה, א, ד”ה כזית), ונשאר בצריך עיון.

כך מובא גם בשם החזון איש (ארחות רבנו, ח”ב, עמ’ סט-ע), שלהלכה די באכילת כזית אחד של מצה, ושכך נהג החזון איש עצמו.

הלכה למעשה

להלכה: השולחן ערוך פסק כאמור שיש לאכול שני כזיתים, כדברי הרא”ש. הביאור הלכה תמה על כך, כפי שראינו, ובכל זאת כתב במשנה ברורה (תע”ה, ס”ק ט) שיש לנהוג לכתחילה כדברי השולחן ערוך. אמנם, בדיעבד מי שאכל כזית אחד ודאי יצא ידי חובה, בין אם אכל מהשלמה ובין אם אכל מהפרוסה (שם, ס”ק יא).

למעשה: לכתחילה טוב לחוש ולאכול שני כזיתים, אולם מאחר שהכזית השני הוא חומרה בלבד, הרי שאפשר להקל בו בכמה דברים, כפי שנראה להלן.

The post מצוות אכילת מצה בליל הסדר appeared first on סולמות.

אופן הכריכה

לדעת רבנו חננאל (קטו.), הלל היה “כורך המרור על המצה”, כלומר שהיה עוטף את המצה במרור. וכן כתב ספר החינוך (מצווה כ”א).

אולם, המנהג הוא לשים את המרור בין חלקי המצה, וכן כתבו ערוך השולחן (תע”ה, ז) והקיצור שולחן ערוך (קי”ט, ז). מכל מקום, אין הדבר מעכב (הגדת מועדים וזמנים, עמ’ קז).

במשנת יעקב (סימן תע”ה) הסביר, שהראשונים נהגו לקחת חסה כמרור, ולכן יכלו לעטוף את המצה במרור, אולם באירופה נהגו לקחת חריין, שאי אפשר לעטוף בו את המצה, ולכן שמו את המרור בתוך המצה.

למעשה, אף שיש מקום לחזור למנהגם של הראשונים ולעטוף את המצה במרור, מכל מקום, מאחר שאין הדבר מעכב, נוהגים כמנהג המקובל ושמים את המרור בין שתי מצות. באופן זה ניתן גם לומר, שמצה אחת היא כנגד ‘מצה’ והשנייה כנגד ‘פסח’ (ויגד משה, סימן כ”ו, ז).

טיבול בחרוסת וניעורה

לדעת הראבי”ה (מובא בטור, סימן תע”ה) ורבנו יונה (סדר ליל פסח), נוהגים שלא לטבול את המרור של הכורך בחרוסת, כיוון שכבר קיים מצוַות טיבול, וממילא החרוסת היא בגדר ‘רשות’ והיא תבטל מצוַות אכילת מצה ומרור להלל. כמו כן, אין לחשוש לארס שבמרור, כיוון שהמצה אף היא מבטלת את הארס.

אולם, לדעת רש”י, הרא”ש (הובאו בטור שם), האור זרוע (ח”ב, סימן רנ”ו) ועוד, נוהגים לטבול בחרוסת גם את הכורך, כי כך היה נוהג הלל (שהרי היה מקיים מצוַות מרור בכורך), ואנו נוהגים כהלל (הגהות מיימוניות, פ”ח, אות ז).

למעשה, השולחן ערוך (תע”ה, א) כתב לטבול בחרוסת, הרמ”א (שם) הביא שיש אומרים שאין לטבול, והמשנה ברורה (ס”ק יט) כתב שהמנהג הוא לטבול.

האם לאחר הטבילה בחרוסת צריך לנער אותה? לגבי המרור כתב השולחן ערוך (שם) שיש לנער את החרוסת, ואילו לגבי הכורך לא כתב לנער את החרוסת, ומשמע שאין צורך בכך בכורך. וכן כתב הבית יוסף (שם, ד”ה וכן כתב) בשם האגור בשם מהרי”ל. אמנם, המשנה ברורה (ס”ק י”ז) כתב בשם המאמר מרדכי, שגם בכורך צריך לנער. ומכל מקום, מי שרוצה לאכול את הכורך עם חרוסת ולא לנערה, יכול לנהוג כך (עיינו פסח מעובין, אות שח; כף החיים, תע”ה, ס”ק לב).

שיעור המרור

השאגת אריה (סימן ק’) כתב, שלפי דעת הרא”ש, שהצורך בכזית למרור הוא רק בגלל הברכה, הרי שלכורך אין צורך בכזית. וכן כתב הישועות יעקב (תע”ה, ס”ק א).

אמנם, למעשה הכריע השאגת אריה שלא כרא”ש, וכתב שיש לאכול כזית גם בכורך, וכן פסק המשנה ברורה (תע”ה, ס”ק טז).

שיעור כזית לדיני דרבנן הוא 27 סמ”ק. עם זאת, מעיקר הדין ניתן להקל בכורך ולהסתפק בשיעור הקטן של כזית, דהיינו 19 סמ”ק או אפילו 17 סמ”ק (עלה בינוני-קטן של חסה), שהרי אין זה אלא זכר למקדש, ופוסקים רבים הקלו בכך אפילו במרור (ביניהם החזון איש והגרש”ז אויערבאך).

גם את הכורך יש לאכול באכילה רצופה (תוך ארבע דקות, אך אין צורך להתבונן בשעון אלא לאכול ברציפות).

סוג המרור

יש שכתבו (בעיקר על פי האר”י), שלמרור יאכל חסה ולכורך יאכל חריין. המגן אברהם (תע”ג, ס”ק יב) כתב, שנוהגים לקחת למרור את העלים, שהם יותר מובחרים, ולכורך את הקלח.

אמנם, הט”ז (שם, ס”ק ה) כתב ש”אין לזה טעם וריח”, וגם החיי אדם (ק”ל, כללי הסדר יא) כתב, שאין שום סיבה לחלק בין המרור הראשון לבין הכורך, והנוהגים כך “אינם יודעים בין ימינם לשמאלם”. יש שכתבו שמקור הטעות הוא בכך, שבסדר הקערה של האר”י כתוב על אחד ‘מרור’ ועל השני ‘חזרת’, אך אין כוונתו למאכלים שונים.

למעשה, ודאי שאין צורך לחלק בין המרור הראשון לבין הכורך, אולם כל אחד יוכל לנהוג כמנהגו, כיוון שאין הדבר מעכב (ולדעת החזון איש יש אף יתרון באכילת החריין, ואם כך, אולי יועיל הדבר לשיטתו גם עבור המרור. ויש שנהגו לאכול בכורך חסה ולהוסיף לה מעט חריין).

האם צריך לאכול כורך בהסבה?

רצוי להסב בכורך, שכן הלל ודאי אכל אותו בהסבה, שהרי זו הייתה מצת המצווה מבחינתו, אולם אם לא הסב – יצא (פרי חדש, תע”ה, א; שולחן ערוך הרב, תע”ה, כ).

The post מדיני הכורך appeared first on סולמות.

ביאור המחלוקת

נחלקו הראשונים בשאלה האם הכריכה מעכבת לדעת הלל. ייתכן שלדעת הלל, כדי לצאת ידי חובה יש לאכול את המצה והמרור דווקא בכריכה ולא באופן אחר (רשב”ם שם; רמב”ן, מלחמת ה’, כה. בדפי הרי”ף; ר’ יהונתן מלוניל שם), אך ייתכן שאמנם לדעת הלל לכתחילה יש לכרוך את המצה והמרור, אבל בדיעבד יצא גם אם אכלם לחוד (תוספות ד”ה אלא אמר; בעל המאור כה. בדפי הרי”ף).

ספק דומה קיים גם ביחס לשיטת חכמים: הרשב”ם (ד”ה והשתא) הבין שלדעת רבי יוחנן בגמרא שם, חכמים סוברים שאם כורכים מצה ומרור יחד לא יוצאים ידי חובה לדעת חכמים, וכן כתבו המאירי ובעל המאור (שם). אך לדעת אשי שם, חכמים סוברים שאין הדבר משנה, וניתן לצאת ידי חובת מצה ומרור בין אם כורכים אותם ובין אם לא. וכך הבין הרמב”ן (מלחמת ה’, שם) אף בדעת רבי יוחנן.

ביאור מנהגנו כיום

הלכה למעשה קובעת הגמרא:

השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן, מברך ‘על אכילת מצה’ ואכיל, והדר מברך ‘על אכילת מרור’ ואכיל, והדר אכיל מצה וחסה בהדי הדדי בלא ברכה – זכר למקדש כהלל.

כלומר, כיוון שלא נפסקה ההלכה במחלוקת זו, יש לאכול מצה לחוד, מרור לחוד, ואחר כך מצה ומרור יחד. מדוע יש לנהוג בדרך זו?

ראשית יש לציין, שבזמן הזה אף הלל מודה, שכדי לקיים מצוַות אכילת מצה יש לאכול את המצה בנפרד. טעם הדבר מבואר בגמרא (שם): אכילת מצה בזמן הזה היא דאורייתא, ומרור הוא רק דרבנן, ואין לערבב יחד אכילה דאורייתא ואכילה דרבנן, מפני שטעמה של האכילה דרבנן מבטל את טעמה של האכילה מדאורייתא. לכן לכל הדעות צריכים קודם כל לאכול כזית מצה בנפרד.

המחלוקת בין הלל וחכמים משפיעה רק על מה שעושים אחר כך: לדעת חכמים, לאחר אכילת המצה חייבים לאכול כזית מרור בנפרד, ואין לאכול את המרור יחד עם מצה (ואף לדעה שחכמים סוברים שמותר לאכול את המצה והמרור כרוכים יחד, הרי שלאחר שאוכלים את המצה בנפרד, האכילה הנוספת היא רשות (שהרי כבר אכל כזית מצה), ואין לערבב אכילת מרור שהיא מצווה מדרבנן עם אכילת מצה שהיא רשות). לכן, אילו היינו פוסקים כחכמים, היינו אומרים שיש לאכול כזית מצה וכזית מרור בנפרד.

אולם לדעת הלל, מאחר שהמצווה לכתחילה היא לאכול את המצה והמרור יחד, הרי שגם אם עלינו לאכול את הכזית מצה בנפרד, עדיין מוטלת עלינו חובה לעשות זכר למקדש ולאכול את המצה והמרור כרוכים יחד, ובדרך זו לקיים את מצוַות המרור. נמצא שיש כאן שתי מצוות מדרבנן (מצוות מרור ומצוות כורך) שאינן מבטלות זו את זו. לכן, אילו היינו פוסקים כהלל, היינו אומרים שיש לאכול כזית מצה, ואחר כך לאכול כזית מרור וכזית מצה כרוכים זה בזה (כל הנ”ל על פי תוספות שם, ד”ה אלא; רא”ש, סימן כ”ז; ר”ן, כה. בדפי הרי”ף, ועוד).

כיוון שלא נפסקה ההלכה במחלוקת זו, אנו נוהגים כשתי הדעות:

1. פותחים באכילת כזית מצה (שהכרחית גם לחכמים וגם להלל, שכן מצה היא דאורייתא, ואין לערבה עם מרור דרבנן).
2. אחר כך אוכלים כזית מרור (כדעת חכמים, שאין לערב מרור דרבנן עם מצה שהיא רשות).
3. ולבסוף כורכים מצה ומרור (כדעת הלל, שלכתחילה יש לקיים מצוַות מרור בדרך זו, כפי שנעשה בזמן המקדש).

מתי מקיימים את מצוות אכילת המרור?

כאמור, לפי הלל היה ראוי בזמן הזה שנאכל כזית מצה, ואחר כך נאכל מיד את ה’כורך’. ברם, כדי לחשוש לדעת חכמים, אנו אוכלים כזית מרור בנפרד עוד לפני ה’כורך’. לאור מנהגנו יש לשאול, האם לפי הלל אנו מקיימים את מצוַות המרור ב’מרור’ או ב’כורך’? שאלה זו תלויה לכאורה במחלוקת הראשונים שנזכרה לעיל, האם בדיעבד לדעת הלל ניתן לצאת ידי חובה באכילת מרור בפני עצמו.

אם בדיעבד אפשר לצאת באכילת מרור לבדו, בוודאי יוצאים ידי חובה כבר באכילת המרור גם לפי הלל. אך אם לדעת הלל לא יוצאים באכילת מרור לבדו אלא רק באופן של כורך, נמצא שאכילת ה’כורך’ אינה זכר למקדש בלבד אלא קיום עיקר המצווה (מדרבנן) של אכילת המרור לדעת הלל. וכן עולה מדברי כמה אחרונים (גר”א, תע”ה, א, ד”ה ומשבירך; פרי חדש, שם, ד”ה וכורכה, ועוד), שהכורך אינו זכר למקדש בלבד, אלא קיום עיקר מצוַות המרור לדעת הלל.

אך גם לפי הדעות שאכילת כורך היא עיקר המצווה מדרבנן, ייתכן שבימינו עיקר מצוות המרור מתקיימת באכילת המרור לבדו גם לדעת הלל. כיצד? אם נאמר שהלל כרך מצה ומרור יחד עם קרבן הפסח (כדעת רש”י ורשב”ם שהבאנו לעיל), הרי בזמן הזה, שאין קרבן פסח, הכריכה מאבדת את עיקר משמעותה, ואם כך מסתבר שבזמן הזה, גם לדעת הלל אפשר לצאת ידי חובת מצוות מרור מדרבנן באכילת מרור בפני עצמו. ואכן, כך כתב הב”ח (תע”ה, ד”ה ומה שכתב ואח”כ נוטל), שבזמן הזה שאין קרבן פסח לא ניתן לקיים את מצוַות הכריכה כתקנה, ולכן אנו יוצאים ידי חובה באכילת המרור לבדו, והכריכה שאנו עושים אינה אלא זכר בעלמא. כך סובר גם מהר”ל (גבורות ה’, פרק ס”ג), וזו הדעה המקובלת באחרונים.

הפסק בדיבור לפני כורך

לשאלה האם עיקר מצוות מרור מתקיימת כיום במרור או בכורך יש השלכות נוספות. השולחן ערוך (תע”ה, א) כותב שאין לדבֵּר מתחילת אכילת המצה ועד סוף הכורך (פרט לדברים שהם צורך האכילה). מקור הדברים בטור (סימן תע”ה) בשם ספר המנהיג (הלכות פסח, סימן פ”ד). בדבריהם מבואר, שכיוון שלהלל המצווה היא לאכול מצה ומרור כרוכים זה בזה, הרי שברכת המצה והמרור צריכה להתייחס גם ל’כורך’.

שאלה זו תלויה גם במחלוקת האחרונים שהזכרנו לעיל. אם ה’כורך’ הוא קיום אכילת מרור מעיקר הדין לדעת הלל, ברור שאין להפסיק בדיבור בין ברכת המרור לאכילת ה’כורך’, וכן כתבו הגר”א והפרי חדש (שם). אולם אם ה’כורך’ אינו אלא זכר למקדש, הרי שהאיסור להפסיק בדיבור הוא רק מצווה מן המובחר (וכך עולה מדברי המנהיג, הטור והב”ח תע”ה, ד”ה ומה שכתב וכתב עוד).

אמירת “זכר למקדש כהלל”

השולחן ערוך (תע”ה, א) הוסיף וכתב שלפני אכילת הכורך אומרים שאכילה זו היא “זכר למקדש כהלל”. הביאור הלכה (ד”ה ואומר) תמה, שהשולחן ערוך עצמו כותב שאין להפסיק בדיבור מברכת המצה ועד לאחר ה’כורך’, ואיך ייתכן שכאן מפסיקים בדיבור ואומרים “זכר למקדש כהלל”? הביאור הלכה מציע תירוצים שונים אך נשאר בצריך עיון.

ייתכן שניתן להבין את פסק השולחן ערוך לאור שיטת הב”ח שראינו לעיל, שלדבריו כל אכילת הכורך בזמן הזה אינה אלא זכר למקדש אפילו לדעת הלל. לכן אמנם לכתחילה משתדלים שלא להפסיק בין המרור לכורך, אך מאחר שאין זה אלא הידור ולא עיקר הדין, אפשר לומר “זכר למקדש כהלל” ולבאר את משמעות הכריכה, אף שיש בכך משום הפסק.

ניתן לבאר את הדבר באופן שונה מעט. בליל הסדר אנו מנסים לחקות את מה שנעשה בזמן הבית, כאילו בית המקדש קיים. לכן, אף שאין לנו קרבן פסח אנו מקפידים על דין ‘כורך’, כאילו שבית המקדש קיים. ממילא, אמירת “זכר למקדש כהלל” איננה רק אמירה סמלית. אמירה זו היא חלק ממצוַות הכורך. אמירה זו נותנת את כל המשמעות לכריכה בזמן הזה! אמירה זו מכריזה: אנו אוכלים כעת ‘כורך’, כי אנו רוצים לנהוג כאילו בית המקדש קיים! כך עולה גם מדברי הב”ח (תע”ה, ד”ה ומה שכתב וכתב עוד), שכתב שאנו מקפידים לא לדבר עד לאחר הכורך למרות היותו זכר בלבד, שכן אנו נוהגים “כאילו היה בית המקדש קיים”:

אם כן, ממילא בעינן למיעבד נמי לענין ברכה כאילו היה בית המקדש קיים, שלא יסיח עד שיעשה כריכה כהלל, כדי שיעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה.

למעשה, הביאור הלכה כתב, שאמירת “זכר למקדש כהלל” אינה מוזכרת בשום פוסק פרט לשולחן ערוך, אולם היא כן נזכרת בכמה פוסקים: הלכות הפסח לרבי שמואל מפלייזא (מבעלי התוספות, עמ’ קלח), דרכי משה (תע”ה, ג) בשם מהרי”ל, ועוד. וכך נוהגים למעשה לומר “זכר למקדש כהלל” לפני אכילת ה’כורך’ (קיצור שולחן ערוך, קי”ט, ז; שולחן ערוך הרב, תע”ה, יח, ועוד).

The post מדוע עושים “כורך”? appeared first on סולמות.

נוהגים בקצת מקומות לאכול בסעודה ביצים זכר לאבלות, ונראה לי הטעם משום שליל תשעה באב נקבע בליל פסח, ועוד זכר לחורבן שהיו מקריבין קרבן פסח.

לדברי הרמ”א, הביצים הם זכר לאבלות (כיוון שהן עגולות, והאבלות היא ‘גלגל חוזר בעולם’), וישנן שתי סיבות להזכיר אבלות בליל הסדר:  א. ליל הסדר חל בדיוק באותו יום שבו יחול תשעה באב באותה שנה.  ב. בלילה זה, שבו איננו יכולים להקריב קרבן פסח, אנו מזכירים את חורבן המקדש.

הגר”א (מעשה רב, אות קצא) מיאן לקבל טעמים אלו, וכתב: “חס ושלום להזכיר אבלות תשעה באב היום!”. ליל הסדר הוא זמן של שמחה, ואין להזכיר בו אבלות. מדוע אפוא נוהגים לאכול ביצים? הגר”א מבאר (תע”ו, ב), שהביצים הם זכר לקרבן חגיגה (ואין הביצים דומות לזרוע האסורה באכילה, שמאחר שהזרוע היא בשר צלוי, היא דומה ממש לקרבן פסח, ולכן אסרו לאוכלה בליל הסדר, שמא יבואו אנשים לאכול קרבן ממש מחוץ למקדש, מה שאין כן ביצים, שאינן דומות ממש לקרבן).

נהגו לאכול את הביצים בתחילת הסעודה, לאחר הכורך (סידור היעב”ץ). ויש קהילות ספרדיות שנהגו לאוכלן מיד אחרי הקידוש או במקומות אחרים (סדר ליל פסח, עמ’ מד).

טיבולים

יש שנהגו לטבול את הביצה במי מלח (ליקוטי מהרי”ח ועוד). אך לכאורה יש לדון בכך. אנו מטבילים בליל הסדר שתי פעמים: כרפס במי מלח ומרור בחרוסת. הרמ”א (תע”ו, ב) כותב בשם המהרי”ל, שאין להוסיף על הטיבולים:

ויש נוהגין שלא לאכול שום טבול בלילה, רק שני טבולים שעושים בסדר.

מדוע נהגו שלא להוסיף על הטיבולים? מבאר המהרי”ל (סדר ההגדה, ל”ז), שמאחר שאומרים ב”מה נשתנה” שאנו מטבילים שתי פעמים, אין לחרוג ממספר זה. נראה שאם מוסיפים על הטיבולים, לא מורגשת המצווה המיוחדת בשני הטיבולים (שולחן ערוך הרב, תע”ו, ז).

אמנם, לכאורה ישנם שלושה טיבולים, שהרי אנו מטבילים בחרוסת גם את המרור של הכורך! מבאר הט”ז (תע”ה, ס”ק ו), שאין זה טיבול שלישי, כיוון שאנו עושים את הכורך רק משום ספק, שמא זו הדרך לאכילת המרור, ואם כך, הטיבול של המרור ושל הכורך בחרוסת נחשבים כטיבול אחד.

לאור זאת, מדוע יש שנהגו לטבול את הביצה במי מלח? הרי יש כאן טיבול נוסף! נראה שמאחר שטובלים את הביצים במי מלח כמו את הכרפס (ואולי אף באותם מי מלח של הכרפס), נחשב הדבר לטיבול אחד עם הכרפס (ליקוטי מהרי”ח). ולפי זה, ניתן ליישב כך גם ביחס לכורך, ששתי הטבילות בחרוסת נחשבות לפעם אחת.

טיבולים נוספים

האם מותר לטבול בשר, דגים וכו’ ברוטב? העולם נוהג להקל בכך, וכנראה נהגו לאסור רק טבילת ירקות, הדומים לכרפס ולמרור, ולא טבילת דברים אחרים (הגדת אור החמה, עמ’ כא). ואם כך, זוהי תשובה נוספת להיתר טבילת הביצה במי מלח.

לאכול בצורה מדודה

אמנם יש מצוַות אכילה ביום טוב, אולם בליל הסדר יש להיזהר שלא לאכול יותר מדי, כדי שלא יהיה קץ באכילת האפיקומן. וכך כתב הרמ”א (תע”ו, א) בשם המהרי”ל:

ולא יאכל ולא ישתה הרבה יותר מדאי, שלא יאכל האפיקומן על אכילה גסה או ישתכר וישן מיד.

אמנם יש לאכול את האפיקומן על השובע, כלומר, לא לאוכלו מתוך רעב אלא מתוך תחושת שובע, אולם עדיין צריך שהאפיקומן יהיה טעים עבורו, ולא שיהיה קץ ממנו. כמו כן, יש להיזהר משתייה מרובה מדי של יין, כדי שלא ישתכר ולא יוכל להמשיך ולספר ביציאת מצרים (רמ”א שם, על פי המהר”י וייל, סימן קצ”ג).

אכילה בשמחה ובדרך חירות

יש לאכול את הסעודה בשמחה (ארחות חיים, סדר ליל הפסח, סימן כ”ז) על שזיכנו הקב”ה ללילה זה, ללילה שבו גם אנו יוצאים לחירות.

דבר מעניין הוא, שאנו נמצאים כעת באמצע ההלל. חציו אמרנו לפני הארוחה, ואת חלקו האחר נאמר רק אחריה. ייתכן שהארוחה בליל הסדר איננה ארוחה רגילה. הארוחה בליל הסדר היא חלק מן ההלל!

מדוע היה חשוב לפצל את ההלל ולאכול באמצעו? נראה שאכילת הסעודה באמצע ההלל הופכת את הסעודה כולה לסעודת הודיה, לאכילה של קדושה, לאכילה שהיא בעצמה הלל!

לדעת הרמב”ם (פ”ז ה”ח), מי שיכול להסב גם בארוחה – הרי זה משובח, אף שאין חובה להסב בזמן האוכל (ובפרט כשהדבר מקשה על האכילה). גם נקודה זו מצטרפת לכך שזו סעודה מיוחדת, סעודה של בני חורין, היודעים להודות על חירותם.

אם כך, יש לנו סעודת חג מיוחדת. לא רק סעודת יום טוב, אלא סעודת הודיה, סעודת הלל.

לכן יש לשים לב, שבזמן הארוחה, פרט לאכילה עצמה, נעסוק בדברי תורה, בדברי קדושה ובסיפור יציאת מצרים. עלינו להעניק לארוחה את מימד הקדושה הנדרש לה, כחלק מן ההלל, ולכן צריך להיזהר שלא לעסוק בדברי חולין בסעודה זו (עיינו גם של”ה, פסחים, מצה שמורה, נג:), ובוודאי לא בקלות ראש, אלא בשמחה של מצווה, בשמחה של חירות, בשמחה של קרבה לקב”ה.

The post מדוע אוכלים ביצים בליל הסדר? appeared first on סולמות.

מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים – אוכלין. מקום שנהגו שלא לאכול – אין אוכלין.

אם כן, אכילת צלי בליל הסדר תלויה במנהג המקום. ישנם מקומות שבהם נוהגים שלא לאכול בשר צלוי בלילה זה, כיוון “דמיחזי כאוכל פסח בחוץ” (רש”י שם, ד”ה שלא) – נראה הדבר כאילו אוכל קרבן פסח מחוץ למקדש.

צלי מקולס, כלומר כבש או עז הצלויים כשהם שלמים, כמו קרבן פסח – אסור בכל מקום (נחלקו בכך ראשונים, אבל כך נפסק להלכה בשולחן ערוך תע”ו, א).

במקום שנהגו שלא לאכול צלי, גם עגל ועוף צלויים אסורים באכילה, אף על פי שאינם כשרים לקרבן פסח (שולחן ערוך, שם, ב, על פי הירושלמי, פ”ד ה”ד; משנה ברורה, ס”ק ח). אמנם, דגים צלויים מותר לאכול (משנה ברורה, ס”ק ט).

המנהג היום הוא שלא לאכול בשר צלי בליל הסדר (טור, סימן תע”ו; משנה ברורה, שם, ס”ק א; חזון עובדיה, שלחן עורך, ב).

בשר שנצלה בתנור

מה דינו של בשר שלא נצלה על האש, אבל נעשה בתנור או בסיר ללא נוזלים? דבר זה נקרא צלי קֵדר. לכאורה צלי קדר אמור להיות מותר, שהרי קרבן פסח שנעשה באופן זה פסול לאכילה, וכן פסקו כף החיים (תע”ו, ס”ק ד) וערוך השולחן (תע”ו, ב). אולם, למעשה נוהגים שלא לאכול בשר צלי אף באופן זה, כיוון שהרואים אינם יודעים כיצד נעשה הצלי, ויש לאסור משום מראית עין (מגן אברהם, תע”ו, ס”ק א; שולחן ערוך הרב, ס”ק ד; משנה ברורה, ס”ק א; חזון עובדיה, שלחן עורך, ה).

לכן כשמכינים בשר או עוף לליל הסדר, יש להוסיף לבישול מעט שמן או נוזל אחר, כדי שייחשב כמבושל. אם בטעות צלו את הבשר, יבשלו אותו אחר כך בנוזל, ואז ניתן להקל ולאוכלו בליל הסדר (מגן אברהם ומשנה ברורה, שם), ואף שהפרי חדש (תע”ו, ב) אסר, הרי שעיקר הדין להקל, ובוודאי אם צלה בטעות.

האם מותר לאכול את הזרוע?

את הזרוע צולים ושמים בקערה, אך אסור לאוכלה בליל הסדר. עם זאת, האיסור הוא רק בליל הסדר, אבל מותר לאכול צלי ואף את הזרוע עצמה בסעודת יום המחרת (חיי אדם, ק”ל, ו; שו”ת יחוה דעת, ח”ג, סימן כ”ז). ויש שהחמירו בכך (עיינו שערי תשובה, תע”ג, ס”ק י), ומכל מקום לכל הדעות מותר לאכול צלי ואף את הזרוע בשאר ימי הפסח.

The post אכילת בשר בליל הסדר appeared first on סולמות.

בגמרא וברמב”ם (ברכות פ”י הי”ג) לא מצאנו שיש להקפיד לברך דווקא על אילנות מאכל, אלא רק שיש להקפיד לברך על אילנות מלבלבים, וכך כותב היעב”ץ (מור וקציעה רכ”ה, ד”ה כתוב במג”א).

אולם בשו”ת הלכות קטנות (ח”ב סי’ כ”ח) כתב שיש לברך רק על אילנות מאכל, וכן כתבו אחרונים רבים (עיינו חזון עובדיה, פסח, ברכות האילנות, ג, והערה ח). לכאורה, אם הברכה היא על התחדשות הבריאה הסברה נותנת שניתן לברך על כל עץ שפורח, משום שכל עץ כזה מסמל את התחדשות הבריאה. אך ייתכן שאמנם הברכה היא על התחדשות הבריאה, אבל היא נועדה לבטא בעיקר את התחדשות הבריאה בנוגע למאכל בני אדם – התחדשות המאפשרת לנו לאכול מאכלים טובים, ולזכות לאכול לא רק מאכלים בסיסיים כגון לחם ומים אלא גם את פירות האילן.

לפירות האילן יש ערך תזונתי שאין במאכלים הבסיסיים, ופרט לכך פירות הם בדרך כלל מתוקים, מעין “ממתק טבעי”. היינו יכולים לחיות גם בלי ממתק זה, אולם הקב”ה חפץ לא רק להחיות אותנו אלא גם לגרום שחיינו יהיו טובים ונעימים ושתהיה לנו בהם גם הנאה – “להנות בהם בני אדם”. לפיכך, אנו מברכים דווקא על אילנות מאכל מלבלבים, המראים את חידוש הבריאה בנוגע לתוספת הנאת אכילה לבני האדם.

להלכה פסק המשנה ברורה (רכ”ו, ס”ק ב) שניתן לברך רק על אילנות מאכל. עם זאת, מי שבירך בטעות על עץ סרק (מפני שלא ידע שצריך עץ מאכל, או מפני שחשב בטעות שזהו עץ מאכל) – לא יברך שנית, משום שפשטות הגמרא היא שמברכים על כל עץ מלבלב, ובדיעבד ניתן לסמוך על דעת היעב”ץ וספק ברכות להקל. וכן כתבו בשו”ת שבט הלוי (ח”ו, סי’ נ”ג, אות ד) ובחזון עובדיה (שם).

עץ שפירותיו מרים

מצד הדין ניתן לברך גם על עץ המוציא פירות מרים (או פירות שראויים לאכילה רק באמצעות עיבוד או ערבוב עם מאכל אחר), כיוון שניתן למתק את הפירות ולאוכלם (חזון עובדיה שם). אולם לכתחילה טוב לברך על אילן שמוציא פירות הראויים למאכל.

עץ שכבר לא נותן פירות

האם ניתן לברך על עץ זקן או חולה וכדומה, שלא ייתן יותר פירות? לפי הסברה שכתבנו לעיל, שעיקר הברכה הוא על ההתחדשות שממנה הפרי יוצא, לכאורה אין לברך על עץ זה.

למרות זאת, מסתבר שניתן לברך במקרה זה: ראשית, יש כאמור שיטות הסוברות שניתן לברך גם על עצי סרק (כפי שראינו לעיל). שנית, ייתכן שכאשר מין מסוים של עצים נותן פרי אפשר לברך על כל העצים ממין זה, גם אם אילן מסוים אינו נותן פירות (עיינו שו”ת ישכיל עבדי ח”ז, או”ח, סי’ י”ב אות ג, שכתב סברה זו בהקשר מעט שונה).

למעשה, לכתחילה טוב להדר ולברך על עץ שנותן פירות (עיינו שו”ת להורות נתן ח”ה סי’ ח’). אולם מעיקר הדין אפשר לברך גם על עץ זקן שאיננו נותן פירות. מכל מקום, אף שטוב להחמיר לכתחילה ולא לברך על עץ שלא ייתן פירות כלל, ניתן לכתחילה לברך על עץ שייתן פירות רק לאחר זמן רב (ואפילו לאחר כמה שנים).

The post סוגי העצים שמברכים עליהם appeared first on סולמות.

רבי עקיבא איגר (על השולחן ערוך, רכ”ו) מסתפק אם אפשר לברך ברכת האילנות על עץ של ערלה. הסיבה שלא לברך על עץ זה היא שפירותיו אסורים, ועל כן הוא דומה לעץ שאינו נותן פירות. עם זאת, לגבי עץ שהוא ספק ערלה בחוץ לארץ הדין הוא שמותר לברך עליו, משום שספק ערלה בחו”ל מותר באכילה. גם בשו”ת דברי מלכיאל (ח”ג, סי’ ב’) כתב שאין לברך על עצי ערלה כיוון שאסור לאכול את פירותיהם. הוא מדייק גם מלשון הברכה – “להתנאות בהם”, שיש לברך רק על אילן שאפשר ליהנות ממנו:

מלשון הברכה “להתנאות בהם בני אדם” מבואר שהברכה היא על ההנאה, וכן פירש רש”י. ואם כן, כיון שמאילנות הללו אסור ליהנות, אין צריך לברך עליהם.

וכך פוסק גם כף החיים (רכ”ו, ס”ק יא).

אולם בשו”ת רב פעלים (ח”ג, או”ח סי’ ט’) כתב שאפשר לברך על עצי ערלה. טעמו הוא שאמנם פירות האילן אסורים כעת באכילה, אולם לאחר שיחלפו שנות הערלה יהיה מותר לאכול מעץ זה, ואם כן גם אילן זה עומד להנאת בני האדם בעתיד. כשיטה זו הכריעו פוסקים רבים: שו”ת דובב מישרים (ח”ג, סי’ ה’), שו”ת ישכיל עבדי (או”ח, ח”ז, סי’ י”ב), הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה, פסח, עמ’ יט) והגרש”ז אויערבך (הליכות שלמה, תפילה, כ”ג, הערה 120).

למעשה, מקובל לברך על עצי ערלה, אך מי שיש לו אילנות שאינם ערלה עדיף שיברך עליהם (כדי לצאת ידי חובה גם לפי שיטת רבי עקיבא איגר וסיעתו).

האם ניתן לברך על עץ מורכב?

שו”ת הלכות קטנות (ח”א סי’ ס’; ועיינו שם סי’ רס”ה) כותב שאין לברך שהחיינו על אילנות מורכבים, כיוון שאין לברך שהחיינו על דבר שנעשה נגד רצון הבורא:

שכל דבר שעשו בני אדם נגד רצון הבורא, איך יאמר שהחיינו לראות דבר זה? ואף על גב דמותרים באכילה – גזירת הכתוב, אבל לברך על הראיה לא מסתברא.

אולם בשו”ת שאילת יעב”ץ (ח”א סי’ ס”ג) חלק על דבריו. לדעתו, יש סיבות רבות מדוע לברך שהחיינו גם על פרי של כלאיים: האחת, אמנם העץ עצמו ניטע באיסור, אולם פירותיו מותרים באכילה. נוסף על כך, ייתכן שכלל לא היה איסור בנטיעת העץ, משום שהגוי שנטע או הרכיב אותו כלל אינו מצווה על הרכבה. ועוד, שאם הקב”ה לא היה רוצה – פרי זה לא היה נוצר, ולכן אף אם מעשה היצירה אסור, עצם מציאות הפרי בעולם היא לרצונו של הקב”ה, ולכן ניתן לברך עליו שהחיינו (עיינו בדברי היעב”ץ שם).

לכאורה יש להשליך ממחלוקת זו בעניין ברכת שהחיינו לברכת האילנות: לפי סברת שו”ת הלכות קטנות, אין לברך ברכת האילנות על אילנות מורכבים כיוון שהם נוצרו נגד רצון הבורא. אולם לפי סברת היעב”ץ, בהחלט אפשר לברך ברכת האילנות על אילנות מורכבים, מן הטעמים הנזכרים. אולם הרב עובדיה יוסף (שו”ת יביע אומר ח”ה, או”ח סי’ כ’) כותב שייתכן שבנוגע לברכת האילנות יודה היעב”ץ שאין לברך אותה על אילנות מורכבים:

אפילו לפי מה שנהגו בירושלים ת”ו לברך על פרי מורכב שהחיינו, כדעת השאלת יעב”ץ וסיעתו, היינו משום שהפרי נתלש מהאילן, והתורה התירתו לאכילה, ועל זה מברך ברכת הראיה, דמאי דהוה הוה. אבל כשעומד על גבי אילנות מורכבים ומברך שברא אילנות טובות, והם נעשו על ידי בני אדם נגד רצון הבורא, אפשר שאין לעשות כן.

ברכת שהחיינו נאמרת על הפרי, שהותר באכילה, ומברכים עליו לאחר שנתלש מן העץ. הניתוק בין העץ (שניטע באיסור) ובין הפרי (שהותר באכילה) מאפשר לברך על הפרי. לעומת זאת, בברכת האילנות אין הפרדה כזו כיוון שהברכה נאמרת על העץ עצמו, שניטע באיסור. לכן ייתכן שבמקרה זה גם היעב”ץ יודה שאין לברך את הברכה.

הלכה למעשה

למעשה, אחרונים רבים פוסקים שלכתחילה אין לברך על אילנות מורכבים (בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת ראה, יא; שו”ת מנחת יצחק, ח”ג, סי’ כ”ה, אות ג; שו”ת יביע אומר שם, ועוד). עם זאת, מי שמברך על אילנות אלו יש לו על מה לסמוך משום שדין זה לא הוזכר בתלמוד או בראשונים, ואפשר לסמוך על סברת היעב”ץ (עיינו חזון עובדיה פסח, ברכת האילנות, ד).

נוסף על כך, אפשר להקל לכתחילה כאשר לא בטוח שהעץ מורכב (עיינו חזון איש כלאיים ג’, ס”ק ז; ועיינו בהרחבה בשו”ת יביע אומר שם, סי’ י”ט, אות ז) או שלא בטוח שההרכבה היא הרכבה אסורה. כמו כן מותר לברך על עצים שגדלו מגרעיני כלאיים, כיוון שהם נזרעו בהיתר (ראו בדברי הגרש”ז אויערבך, הליכות שלמה, תפילה, כ”ג, יח, ביחס לברכת שהחיינו).

ברכה על אילן שמור ונעבד בשביעית

לדעת הגרש”ז אויערבך (הליכות שלמה, תפילה, כ”ג, ל) מותר לברך על אילן שעבדו בו בשביעית. ייתכן שטעמו הוא שכיוון שהעץ ניטע בהיתר, אין מניעה לברך עליו. פרט לכך, להלכה אנו מקילים ומתירים לאכול מפירות אילן שעבדו בו בשביעית (עיינו בכך בספרי שמיטה – הלכה ממקורה), ואם כן פירותיו של האילן ראויים למאכל.

סיכום

יש אוסרים לברך ברכת האילנות על עץ מורכב משום שהוא ניטע נגד רצון הבורא, אך יש מתירים כיוון שפירות האילן מותרים באכילה. למעשה, לכתחילה אין לברך על אילנות מורכבים, אולם מי שעושה כך יש לו על מי לסמוך (ובדיעבד מי שבירך על אילן מורכב לא יחזור ויברך). מכל מקום, מותר לכתחילה לברך על עצים שיש לגביהם ספקות נוספים (כגון עצים שיש ספק אם הרכבתם זה בזה אסורה), וכמו כן מותר לברך על עצים שגדלו מגרעיני כלאיים (כיוון שהם נזרעו בהיתר).

מצירוף שניים מן היסודות שעמדנו עליהם – ברכה על עצי ערלה וברכה על עצים מורכבים – אפשר לחדד יותר את יסוד ברכת האילנות. מצד אחד, לכתחילה אין לברך על עצים מורכבים אף שאפשר לאכול מן הפירות, כיוון שהם נעשו נגד רצון ה’. מצד שני, ניתן לברך על פירות ערלה אף שאי אפשר לאכול מן הפירות, כיוון שהעץ לא נברא נגד רצון ה’. העיקרון ששב ועולה מכאן הוא שהברכה בעיקרה היא על עצם התחדשות הבריאה, ולא על הנאתו המיידית של האדם מן העץ. לכן אף שכעת אי אפשר לאכול את פירות האילן, כיוון שההתחדשות ניכרת – ניתן לברך.

The post ברכת האילנות על עץ ערלה או עץ מורכב appeared first on סולמות.

בגמרא או בראשונים אין הגבלה מפורשת למספר האילנות הנדרשים לצורך ברכת האילנות, ובפשטות משמע שגם על אילן אחד אפשר לברך. אולם בשו”ת הלכות קטנות (ח”ב, סי’ כ”ח) כתב ש”אין לברך אלא על ריבוי אילנות”. דהיינו, צריך לברך דווקא על שני אילנות (משום שמיעוט רבים – שניים), וכן כתב החיד”א (עבודת הקודש, מורה באצבע, אות קצח; ועיינו פתח הדביר רכ”ו, ס”ק א). מכל מקום אין צורך שהאילנות יהיו משני מינים, ודי בשני אילנות.

לכאורה, דין זה תלוי בשתי גרסאות בגמרא (ברכות מג ע”ב). בגרסה שלפנינו כתוב שרב יהודה “ראה אילני מלבלבי”, כלומר הוא ראה אילנות. זהו גם נוסח הברכה: “וברא בו… אילנות…”. אולם בחידושי הרא”ה (שם) הנוסח הוא “וחזי אילנא“, ומכאן שדי באילן אחד (וכך גרסת הראבי”ה, ק”כ; שו”ת מהרי”ל, סי’ קמ”ג).

אך מסתבר שגם לפי גרסת הגמרא שלפנינו אין שום הכרח לומר שצריך שני אילנות, משום שדרך הגמרא לדבר בלשון רבים גם כשהיא מתכוונת ליחיד. למשל, הגמרא (ברכות נח ע”א) אומרת ש”הרואה חכמי ישראל אומר… שחלק מחכמתו ליראיו… הרואה מלכי ישראל מברך… שחלק מכבודו ליראיו” (ובלשון זו פוסק השולחן ערוך רכ”ד, ו-ח). במקרים אלו ברור שדי בחכם אחד או במלך אחד. כך מבואר גם ביחס לברכת “שככה לו בעולמו” – במקום אחד בגמרא (שם ע”ב) נאמר שמברכים אותה על “בריות טובות”, ומן הגמרא במקום אחר (עבודה זרה כ ע”א) מדויק שניתן לומר אותה גם על ברייה אחת נאה.

הלכה למעשה

להלכה, החיד”א (שם) כותב שהמדקדקים מקפידים שיהיו שני אילנות, ומשמע שמצד הדין אין חובה בכך. כך כותב גם ר’ חיים נאה (קצות השולחן ס”ו, סוף ס”ק יח), ואף הרב פיינשטיין בירך על אילן אחד (כך העיד בשו”ת רבבות אפרים ח”ח, סי’ ע”ז). גם הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה, ברכות, עמ’ תנז-תנח, הערה א) כותב שלכתחילה יברך על שני אילנות, אבל אם אינו מוצא אלא אילן אחד יברך עליו. אולם מפסיקתם של כף החיים (רכ”ו, ס”ק ב), שו”ת ציץ אליעזר (שם) והרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי למועדים ולימים, עמ’ 32) משמע שגם בדיעבד אין לברך אלא על שני אילנות.

למעשה, לכתחילה טוב לברך על שני אילנות, אולם מצד הדין מותר לברך גם על אילן אחד, ואם יש אפשרות לברך על עוד עץ נוסף, אף אם הוא הוא אילן סרק או מורכב – אפשרות זו עדיפה. על פי המקובלים ראוי להדר ולברך על פרדס או במקום אחר שיש בו אילנות רבים, “כדי להעלות על ידי ברכתו ניצוצי קדושה מכל מה שיש שם” (כף החיים רכ”ו, ס”ק ב).

ברכה על עצים פורחים

בגמרא (שם) מתואר שרב יהודה היה רואה את העצים בלבלובם – “וחזי אילני דקא מלבלבי”. מכאן שהעצים שמברכים עליהם צריכים להיות עצים מלבלבים, דהיינו שיש עליהם פרחים. אולם עדיין יש לברר אם לבלוב העצים הוא תנאי לאמירת הברכה, ומה הדין אם האילנות פרחו בעבר אך כעת הם אינם פורחים ויש עליהם פירות.

לדעת המרדכי (ברכות, קמ”ח) וההגהות מיימוניות (ברכות, פ”י אות ט), מי שלא בירך עד שנשרו הפרחים וגדלו הפירות, יכול לברך גם לאחר שגדלו הפירות (וכך עולה מספר הפרנס, שצ”ו). אולם הטור (רכ”ו) כותב שמי שלא בירך עד שגדלו הפירות – לא יברך. דהיינו, אפשר לברך דווקא על אילנות מלבלבים. הבית יוסף (שם) מביא את השיטות הללו, כותב על דברי הטור “דברי טעם הם”, וכך הוא פוסק בשולחן ערוך (שם):

ואם איחר לברך עד אחר שגדלו הפירות, לא יברך עוד.

וכך פוסק המשנה ברורה (ס”ק ד) ביחס לפירות שנגמר גידולם והם ראויים לאכילה.

עץ עם פירות שאינם ראויים למאכל

מה הדין אם העץ התחיל לגדל פירות, אולם הפירות עדיין אינם ראויים לאכילה? האם במקרה כזה ניתן עדיין לברך? בעל האשכול (מהדורת נחל אשכול, ח”א עמ’ 68) כותב:

ואם לא ראה הפרח, אלא אחר שנפל ראה התחלת גדול הפרי – אינו מברך.

מפורש בדבריו שניתן לברך רק על ראיית הפרח, אך ברגע שנפל הפרח והעץ התחיל לגדל פרי כבר אי אפשר לברך. כך משמע לכאורה גם מלשון הרמב”ם (ברכות פ”י הי”ג): “וראה אילנות פורחות וניצנים עולים”.

אולם השולחן ערוך (שם) כותב שאי אפשר לברך לאחר “שגדלו הפירות”, ומכאן ניתן לדייק שקודם שגדלו הפירות ניתן לברך, וכך מדייקים הפרי מגדים (שם, א”א ס”ק א) והמשנה ברורה (שער הציון ס”ק ג).

לכאורה, שיטת האשכול פשוטה: מסתבר שהטעם שלא ניתן לברך כאשר העץ כבר גידל פירות הוא שהברכה נתקנה על הלבלוב, המסמל את התחדשות הבריאה, ולא על הפירות. לפי טעם זה, לכאורה אין משמעות לעובדה שהפירות שעל העץ לא הגיעו לגמר גידולם, וכל עץ שאין עליו פרחים אין לברך עליו.

אך מהי סברת השולחן ערוך והפרי מגדים? ייתכן שכל זמן שהעץ מגדל פרחים או פירות הוא נחשב עץ מלבלב ואפשר לברך עליו. רק כאשר הסתיים גידול הפרי והוא ראוי לאכילה, סיים העץ לגדול ולהוציא את כוחותיו החדשים, ואין לראות בו את התחדשות הבריאה. לכן רק משלב זה אי אפשר לברך עליו (עיינו לבוש ופרי מגדים שם).

להלכה, מפסיקת המשנה ברורה (ס”ק ה; שער הציון ס”ק ג) עולה שכל זמן שהפירות לא הגיעו לגמר גידולם אפשר עדיין לברך את ברכת האילנות (אף שכבר אין פרחים על האילן). אולם כף החיים (ס”ק ט) כותב שמנהג העולם לברך רק כשיש פרח, ומי שאיחר מלברך ואינו מוצא אילן שיש בו פרח יברך בלא שם ומלכות, וכך פוסק הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה, פסח, ברכת האילנות, ח).

למעשה, אשכנזים מברכים בדיעבד גם לאחר נפילת הפרח, כל עוד הפרי אינו בשל. לעומתם, רבים מן הספרדים אינם מברכים לאחר נפילת הפרח, אף אם הפרי לא הגיע לגמר גידולו. לפי כל השיטות, אם יש פרח על העץ ניתן לברך את ברכת האילנות אף אם יש עליו גם פירות (חזון עובדיה שם).

The post על אילו עצים מברכים? appeared first on סולמות.

ברכת שהחיינו וברכת האילנות

ביחס לברכת שהחיינו נחלקו הפוסקים מה יעשה מי שלא בירך בפעם הראשונה שהזדמנה הברכה לידו. לדעת המהרי”ל (שו”ת מהרי”ל, סי’ קמ”ג), מי שלא בירך בפעם הראשונה שהזדמנה לו ברכת שהחיינו על חפץ או פרי – יברך בפעם השנייה, וכך פוסק הרמ”א (רכ”ה, ג). אולם לדעת הסמ”ק (הובא באגור, שי”ח) ורבנו מנוח (ספר המנוחה על הרמב”ם, ברכות פ”י ה”ב) אין לברך בפעם השנייה, וכך פוסקים המגן אברהם (שם, ס”ק ט) והמשנה ברורה (ס”ק יג).

לאור זאת, מה הדין בברכת האילנות? המהרי”ל (שם) כותב, שיש לדמות את ברכת שהחיינו לברכת האילנות, ובשתיהן ברור שאם לא בירך בפעם הראשונה יברך בפעם השנייה:

אם שכח לברך באכילת פרי חדש שהחיינו… נראה לי לדמותו למאן דנפק ביומי ניסן וחזי אילנא כו’, דאי לא בירך בזימנא קמא מברך בתר הכי כל זמן שלא גדלו הפירות. וטעמא משום כך, דאותה שמחה עדיין קיימא, הכא נמי (=בברכת שהחיינו) לא שנא.

כלומר, שתי הברכות הן על שמחת הלב, ולכן את שתיהן אפשר לברך כל זמן שהשמחה נמשכת, אף אם לא בירך בפעם הראשונה.

מחצית השקל (רכ”ו) מסכים להשוואתו של המהרי”ל בין שתי הברכות. לאור זאת הוא כותב שהחולקים על המהרי”ל בעניין ברכת שהחיינו חולקים עליו גם לעניין ברכת האילנות, וסוברים שמי שלא בירך בראייה הראשונה לא יברך בראייה השנייה (וכך כותב הקיצור שולחן ערוך (ס’, א)).

אולם מסתבר שצריך להבדיל בין שתי הברכות. ברכת שהחיינו אכן נתקנה על שמחת הלב, ובהחלט ייתכן שלאחר הפעם הראשונה השמחה מתמעטת, ולכן מי שלא בירך שהחיינו בפעם הראשונה אינו מברך בפעם השנייה. אולם ברכת האילנות אינה על שמחת הלב אלא על התחדשות הבריאה. לכן, גם מי שלא בירך בפעם הראשונה יברך בפעם השנייה, כיוון שהתחדשות הבריאה עדיין קיימת ועדיין יש להודות לקב”ה עליה. ועוד ייתכן, שמכיוון שזמן הברכה מוגבל לעונת הפריחה, שמחת הלב לא מתקהה בזמן זה, ולכן גם אחרי הראייה הראשונה יש לברך (פרי מגדים רכ”ו, מש”ז ס”ק א).

הלכה למעשה

למעשה, לכתחילה יש להשתדל שלא לדחות את הברכה. ראשית, כפי שראינו, יש הסוברים שאין לברך בראייה שנייה. שנית, זריזין מקדימים למצוות (פסחים ד ע”א) ולכן ראוי לקיים מצווה זו בהקדם. לפיכך, מצווה מן המובחר לברך את ברכת האילנות בראש חודש ניסן (חזון עובדיה, פסח, ברכת האילנות, ו; מעשה חמד ו’, א).

עם זאת, מי שלא בירך בפעם הראשונה שראה אילנות מלבלבים יברך בפעם השנייה או השלישית, וכך פסקו הב”ח (רכ”ו, ב), הפרישה (שם, ס”ק א), המשנה ברורה (ס”ק ה, ושער הציון ס”ק ג), כף החיים (ס”ק י) והרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה שם).

אמירת הברכה בציבור

על אף שיש לברך את הברכה כמה שיותר מוקדם, יש קהילות שנוהגות להמתין ולברך יחד, ברוב עם. האם עדיף לברך ביחידות בתחילת ניסן, או שמא עדיף לחכות לברכה עם הציבור בהמשך החודש?

לפני שנענה על השאלה הזאת יש להבין מהי מעלת אמירת הברכה בציבור. כמה מן האחרונים כותבים שיש עדיפות לומר את ברכת האילנות ברוב עם, מכמה טעמים. טעם אחד הוא “בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ” (משלי י”ד, כח) – כבודו של הקב”ה הוא שרבים מישראל מקיימים מצווה זו יחד. נוסף על כך, על פי הקבלה יש עניין מיוחד לברך ברכת האילנות בעשרה (מועד לכל חי א’, ו). פרט לכך, לצערנו רבים אינם מקפידים על ברכה זו, וארגון ברכה בציבור יזכיר לכולם לומר את הברכה (עיינו נפש דוד (מהדורת הרמ”צ נריה), עמ’ נב).

בפשטות, כדי שתתקיים מעלת “ברוב עם הדרת מלך” עדיף שאדם אחד יברך בקול רם והשאר יענו אמן (עיינו שולחן ערוך רצ”ח, יד, ומשנה ברורה ס”ק לו; ביאור הגר”א ח’, ה ד”ה אם שנים). אך מכיוון שלא כולם בקיאים להוציא אחרים ידי חובה (או להתכוון לצאת ידי חובה בברכת שליח הציבור), טוב יותר שאחד יברך את הברכה בקול והשאר יאמרו אִתו את הברכה בלחש (חזון עובדיה, פסח, ברכת האילנות, ב).

ראינו אם כן שיש מעלה לברך את הברכה בציבור. לאור זאת, האם עדיף לברך ביחידות בתחילת ניסן, או שמא עדיף לחכות לברכה עם הציבור בהמשך החודש?

מפשטות הגמרא במסכת ראש השנה (לב ע”ב) עולה שדין ‘זריזין מקדימין’ עדיף על “ברוב עם הדרת מלך” (עיינו שו”ת תרומת הדשן, סימן ל”ה, ואכמ”ל). נוסף על כך, כיוון שאמירת הברכה בציבור היא הידור, ויש חשש שמא האדם ישכח לברך בהמשך החודש ויפסיד את הברכה (או שמא יפול הפרח), הרי שבפשטות הדין הוא שעדיף לברך ביחידות ולא לחכות לציבור (כך יוצא גם לפי הסוברים שיש לברך דווקא בראייה הראשונה).

למרות זאת, למעשה יש מקום גם לדחות את הברכה כדי לברך אותה בציבור. אם יש אילנות פורחים רבים (ואין חשש שבהמשך החודש לא ימצא אילנות פורחים), וברכת האילנות עתידה להיאמר בציבור, ברוב עם, והאדם יודע שלא ישכח לברך כיוון שהקהילה מברכת יחדיו – נראה שיש מקום לחכות ולברך יחד כדי להרבות שבחו של מקום בהתחדשות הבריאה. אולם, אם חושש שישכח לברך (או שלא יברך מסיבות אחרות, כפי שכתבנו) – יברך ביחידות ברגע שרואה אילנות פורחים.

סיכום

ניתן לברך גם לאחר ראייה ראשונה, ובפרט אם רוצה לחכות לברכה בציבור. אולם אם אין סיבה מיוחדת עדיף לברך מיד בראייה ראשונה, כדי לצאת ידי חובת החוששים שאפשר לברך רק בראייה ראשונה, ומשום שזריזין מקדימים למצוות, וכן מחשש שמא ישכח לברך או שלא ימצא אחר כך אילנות פורחים.

The post ברכה בראייה הראשונה appeared first on סולמות.