האם ישנו גודל מסוים לכיפה? האם הכיפה צריכה לכסות את רוב הראש?

תשובה

ישנם כמה טעמים להליכה עם כיפה. טעם אחד הוא שהכיפה קשורה לנוכחות השכינה. הגמרא (קידושין לא.) אומרת:

רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ארבע אמות בגילוי הראש, אמר: שכינה למעלה מראשי.

רב הונא בנו של רב יהושע לא היה הולך ארבע אמות בלי כיפה, כי אמר “שכינה למעלה מראשי”. מדבריו נראה שהצורך לכסות את הראש הוא מחמת נוכחות השכינה, כדי להתנהג כלפיה בכבוד.

אולם מסוגיה אחרת נראה שמטרת חבישת הכיפה איננה כבוד כלפי השכינה אלא פעולה שמשפיעה עלינו. הגמרא (שבת קנו:) מספרת שאמרו לאמו של רב נחמן בר יצחק שבנה יהיה גנב. אמרה האמא לבנה: תמיד תכסה את ראשך (=תשים כיפה) כדי שתהיה לך יראת שמים. כיצד הכיפה גורמת ליראת שמים? נראה שהכיפה היא מעין תזכורת תמידית לאדם ששכינה מעל ראשו, וממילא כאשר הוא זוכר את ה’, הוא מתחזק ביראת שמים. זכירת ה’ מסייעת לאדם שלא ייכשל בעבירות (ראו את דברי הרמ”א בפתיחת השולחן ערוך, או”ח א’, א), ואם כך הכיפה היא מעין “שויתי ה’ לנגדי תמיד”, וממילא היא מסייעת לנו לפעול נכון.

סמל והצהרה

אם הטעם לחבישת כיפה היה רק כדי לחזק יראת שמים או אפילו כדי לנהוג בכבוד כלפי השכינה, ייתכן שחבישת הכיפה במשך כל היום הייתה רשות ולא חובה, ורק בתפילה, שיש בה מפגש עם השכינה, הייתה חובה לחבוש כיפה (וכך מבואר באורחות חיים, תפילה, סימן מ”ח, בשם מהר”ם מרוטנבורג, וכך משמע מהגמרות שהזכרנו). אולם מדברי הבית יוסף (או”ח מ”ו) עולה שיש חובה לכסות את הראש במשך כל היום, ואם כך יש להבין מה טעם הדבר.

ואכן, הט”ז (ח’, ס”ק ג) כותב שכיום ישנו איסור ללכת בלי כיפה, כיוון שהגויים מסירים את הכובע (מיד כשיושבים), וממילא ההולך בלי כיפה עובר על איסור הליכה בחוקות הגויים. ואמנם במציאות מסתבר שכיפה איננה חוקות הגויים (עיינו מטה אפרים ברכות, סוף פרק ז’; שו”ת יחוה דעת, ח”ד, סימן א’), אבל יש בה סמל והצהרה של אדם המקבל על עצמו עול מלכות שמים.

סמל הוא דבר חשוב ומשמעותי. הגמרא (סנהדרין עד:) אומרת שאפילו קשירת הנעליים באופן שבו נוהגים כל היהודים, זהו סמל חשוב עד כדי כך שאין לשנות אותו אפילו בשעת השמד. הדבר קיים כיום אצל כולנו. כאשר אנחנו רואים אדם המבזה את דגל ישראל, הדבר כואב לנו. אמנם זהו רק סמל, אבל אנחנו מבינים עד כמה חשוב הסמל ועד כמה הוא משמעותי עבורנו. חבישת כיפה מראה לאן אנחנו שייכים, מי המלך שלנו, למי אנחנו נאמנים!

אם כך, ניתן לומר שהכיפה איננה רק כבוד לשכינה, אמצעי לחיזוק יראת שמים או סמל, אלא היא הצהרה ברורה שאנחנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, ושאנחנו נאמנים לה’ יתברך!

לעשות רושם

שמעתי סיפור מרגש ממר חגי כרמי, הנמצא בדרגה גבוהה בצבא (בתחומי המחשוב): כרמי הוא בעל תוקע. במסגרת הצבא, הוא נסע לשנת לימודים באוניברסיטת הרווארד היוקרתית, בארצות הברית. בתחילת שנת הלימודים החדשה, כל התלמידים (כ-500 תלמידים) הציגו את עצמם, ברצף, אחד אחרי השני. לכל אחד מתלמידים החדשים היו חמש עשרה שניות בכדי להציג את עצמם.

כרמי התלבט – כיצד ניתן להגדיר את עצמך בחמש עשרה שניות? כשהגיע תורו – הוא אמר את שמו, ושהוא מישראל, ולקח שופר ותקע – תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה.

דבר זה עשה רושם גדול על כל הנוכחים, וגם לאחר זמן רב כולם זכרו את הרגע הזה.

צריכים לזכור תמיד: אנחנו שמחים להיות יהודים, ולא מתביישים בכך! אנחנו שמחים להיות עבדי ה’! וכך כותב הרמ”א (שם) בהמשך הדברים שהזכרנו:

ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך.

עלינו לעשות רצון ה’, לפעול כרצונו ואף להתלבש כרצונו, גם אם הדברים שונים מהחברה שסביבנו. עלינו צריכים לשמוח ולא להתבייש בזהות היהודית שלנו ובזהות הדתית שלנו.

לעיתים אנשים חוששים ללבוש בגדים המשייכים אותם לחברה “דוסית”. הם חוששים לשים כיפה גדולה מידי, חוששים ללבוש בגדים צנועים מידי. אולם אנחנו לא חוששים – להיפך! אנחנו שמחים ומניפים את הדגל שלנו – דגל ה’. אנחנו שמחים להיות יהודים! שמחים להיות דתיים! שמחים להיות עבדי ה’! אדם ההולך עם כיפה – יודע גם שהוא מייצג את ה’, שליח של ה’, וממילא הוא יודע שיש לו אחריות להתנהג בהתאם – ביושר, במוסריות ובערכים.

מהו הגודל שבו צריכה להיות הכיפה?

לאור הטעמים השונים נבוא לדון בגודלה של הכיפה. אם הצורך בחבישת כיפה הוא כדי לכבד את השכינה, ייתכן שצריך לכסות את רוב הראש. אולם אם יש כאן תזכורת עבורנו, הרי שהכיפה צריכה להיות בגודל שבו נשים לב שהיא נמצאת מעלינו, והדבר יאפשר לנו לזכור מציאות ה’.

אם חבישת כיפה היא סמל והצהרה שאנחנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, מסתבר שגודל הכיפה אמור להיות באופן שניתן לראות אותה בצורה ברורה, ולא כיפה שבקושי נראית, כדי שההצהרה תהיה ניכרת וברורה. כעין זה כתב הרב עובדיה יוסף (שו”ת יחוה דעת שם):

מכל מקום גם בכיפה קטנה אפשר לדון להקל, ובלבד שתהיה נראית היטב מכל צדדי הראש, הן מלפנים הן מאחור. ולא כיפה קטנה שבקושי אפשר להבחין בה.

הוא מוסיף שם, שבשעת קריאת שמע ותפילה צריכה הכיפה לכסות את רוב הראש, אולם, מסתבר שאין בכך חובה הלכתית, אלא רק הידור.

הלכה למעשה

מסתבר שמצד הדין, הכיפה איננה חייבת לכסות את רוב הראש, אלא די בכך שהיא בולטת וניכרת, וניתן לראות בכך שהאדם מצהיר בכך שהוא מקבל מלכות ה’ על עצמו. בכיפה קטנה יותר, שאינה ניכרת כל כך לסובבים, יש אמנם תועלת בכך שהיא מזכירה לפחות לאדם עצמו, ששכינה מעל ראשו (ראו שו”ת האלף לך שלמה, או”ח, סימן ג’), אולם לכתחילה טוב שהכיפה תהיה ברורה וניכרת מכל צד.

ישנו הידור בכך שהכיפה תהיה בגודל משמעותי (ותוספת הידור כשהיא מכסה את רוב הראש ונראית מכל צד), הן לעניין תפילה וברכת המזון (אם כי אין חובה כזו מצד הדין, אפילו לתפילה וברכת המזון) והן מפני שהיא מראה שאדם גאה ושמח בשייכותו לעולם תורה ומצוות, גאה ושמח ומודה על כך ש”ברוך אלקינו שבראנו לכבודו… ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו”.

The post מהו גודל הכיפה? appeared first on סולמות.

משני מעשי החסד הללו של הכנסת האורחים, נוצר ההמשך של עם ישראל – הבשורה על הולדת יצחק נאמרה בעקבות הכנסת האורחים של אברהם, והנישואין של יצחק לרבקה יצאו לפועל בעקבות הכנסת האורחים של רבקה.

ניתן ללמוד מכאן באופן ברור על מעלתה הגדולה של מצוות הכנסת אורחים ועל השכר הגדול שהקב”ה מזמן למי שמקיים מצווה זו (חפץ חיים, אהבת חסד, ח”ג פרק א).

מיהו אורח?

באופן פשוט המטרה של המצווה היא לדאוג למחסורו של אדם שאין לו היכן להיות או שאין לו מה לאכול. לכן, רק כאשר עומד בפנינו אדם שאין לו היכן לאכול או לישון, ואנו מכניסים אותו לביתנו – אנחנו מקיימים בכך מצוות הכנסת אורחים. וכך כותב הרמ”א (או”ח של”ג, א):

ולא מקרי אורחים אלא שנתארחו אצלו בביתו… אבל כשזימן חבירו לסעוד אצלו לא מקרי אורחים.

אולם רבי חיים בן בצלאל, אחי המהר”ל מפראג (ספר החיים, פרנסה וכלכלה, פרק ג’), כותב שגם כאשר אנחנו מארחים בביתנו חבר שיש לו היכן לאכול או לישון – הרי הוא נחשב “אורח”:

וראוי לאדם לקרב שכיניו ומיודעיו, אפילו הן עשירים יכניסם לפעמים לביתו כדי לכבדם, וזהו מצוות הכנסת האורחים שמנו חכמים זכרונם לברכה.

וכך עולה מדברי כמה פוסקים (ראו ערוך השולחן, או”ח קס”ח, ח). לכן, כאשר אנחנו מארחים בביתנו חבר או משפחה שיש להם איפה להיות או מה לאכול – אנחנו מקיימים בכך מצוות הכנסת אורחים, מפני שאנחנו פותחים את ביתנו לאורח ונותנים לו משלנו, ובכך גומלים איתו חסד.

ואמנם יש מעלה גדולה ומיוחדת לעזור למי שאין לו, אך בוודאי גם כאשר אנחנו נותנים למי שיש לו אפשרות להסתדר לבד – יש בכך חסד, מפני שכפי שהסברנו לעיל, כאשר אנחנו נותנים לאחר אנחנו מפתחים בתוכנו מידות טובות, מתחברים לאחרים ומוסיפים טוב בעולם. וכך כותב החפץ חיים (אהבת חסד, ח”ג, פרק א):

ודע עוד דמצוות הכנסת אורחים נוהג אף בעשירים… ואף שאין צריכין לטובתו, אפילו הכי הקבלה שמקבל אותם בפנים יפות ומשתדל לשמשם ולכבדם לפי כבודם, היא מצווה. וכל שכן אם האורחים הם עניים, היא מצוה כפולה, שמקיים בזה גם מצוות צדקה.

לאור זאת, לכל אחד מאיתנו יש הזדמנויות רבות לקיים את מצוות הכנסת אורחים, בין אם באופן אישי, כאשר אנחנו מזמינים חבר להתארח אצלנו, ובין אם באופן משפחתי, כאשר המשפחה מזמינה משפחה אחרת לסעודת שבת. במקרים אלו בדרך כלל יש לחבר האורח או למשפחה המתארחת בית להיות בו ואוכל לאכול, ובכל זאת – כאשר אנחנו פותחים את ביתנו לאחרים, אנחנו מקיימים בכך גמילות חסדים והכנסת אורחים.

סבר פנים יפות

הזכרנו בעבר את דברי הרמב”ם, שהעיקר בעשיית חסד הוא הנתינה בסבר פנים יפות. גם במצוות הכנסת אורחים יש משמעות רבה לאירוח בסבר פנים יפות. עלינו לתת לאורח לא רק את מה שהוא צריך מבחינה טכנית, אלא גם לעשות זאת באופן שייתן לאורח את התחושה שהוא רצוי, הן בשפת הגוף שלנו, הן בדיבור והן במעשה. וכך כותב רבי יצחק אבוהב, בעל מנורת המאור (נר שלישי, כלל ז, ח”א פ”א):

וכשיבואו לביתו יקבלם בסבר פנים יפות, וישים מיד לפניהם לחם לאכול, כי אולי העני רעב ומתבייש לשאול, על כן צריך ליתן לו מיד לחמו ומימיו בפנים מאירות. ואף אם יש בלבו דבר דאגה, יסירנה בפניהם וינחמם בדבריו ובזה יהיה להם למשיב נפש.

כאשר צרכיו של האורח הם שעומדים בפנינו, עלינו לעיתים לוותר על דברים שחשובים לנו – לטובת האורח. לדוגמה, כאשר בא אלינו חבר לישון, ראוי שניתן לו את המיטה הנוחה ביותר, גם אם בדרך כלל זו המיטה שלנו (מנורת המאור שם; אהבת חסד שם).

לפעמים הוויתור הוא בכך שאנחנו משנים את לוח הזמנים הרגיל שלנו לטובת האורחים. לכן, אם לדוגמה אנחנו מארחים משפחה לשבת, עלינו להזדרז ולהתחיל את הארוחה ולא לגרום לאורחים להמתין כשהם רעבים (משנה ברורה רע”א, ס”ק א). ומסופר על החפץ חיים, שכאשר היו מתארחים אצלו עניים בליל שבת, הוא היה מדלג על “שלום עליכם” ומקדש מיד כשחזר מבית הכנסת (והיה משלים את השירים בתוך הסעודה), כדי שהעניים לא יצטרכו להמתין עד שיאכלו! כשם שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה – כך גם המלאכים יכולים להמתין עד לאחר שהאורחים העניים יאכלו (החפץ חיים, חייו ופעלו, ח”ג, עמ’ תתקנד-תתקנה).

תשומת לב

ולסיום – עוד נקודה שלמדנו מאברהם. אברהם מתכונן ומכין אוכל מיוחד לאורחים: “ויקח בן בקר רך וטוב… ויקח חמאה וחלב…”. חז”ל אף לימדונו שאברהם שחט שלושה פרים כדי להאכילם בשלושה לשונות בחרדל (רש”י שם). אברהם אבינו היה בוודאי רחוק מתאוות חומריות שכאלו, ובוודאי שלא היה אוכל ארוחות תאווה שכאלו. אולם אברהם דואג לאורחים לא לפי אמות המידה שלו, אלא לפי אמות המידה של אורחיו! הכנסת אורחים איננה רק בית, איננה רק נתינה. הכנסת אורחים פירושה תשומת לב אמיתית לצרכים המיוחדים של האורחים שלנו: האם חפצים הם בשקט או בתשומת לב מתמדת? האם חפצים הם באוכל רגיל או במיני מתיקה? שאלות אלו ואחרות אמורות להטריד אותנו כשאנו דואגים לאורח, טרדה שיש בה שמחה והתרגשות, מתוך הבנה שבדרך זו מקיימים אנו את רצון הבורא יתברך ומרבים גילוי שכינה בעולם.

The post הכנסת אורחים appeared first on סולמות.

מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה. לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר’ עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו – חיה. אמר לו: רבי, החייתני! יצא רבי עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים – כאילו שופך דמים. כי אתא רב דימי אמר: כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה… אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות.

מטרת המצווה

הרמב”ן (תורת האדם, שער המיחוש, עמ’ יז) לומד מדברי הגמרא שלוש מטרות למצוות ביקור חולים:

ושמעינן מהכא (ולומדים מכאן) דביקור חולים כדי שיכבדו וירבצו לפניו ויעשו לו הצרכים הצריכים לחוליו, וימצא נחת רוח עם חבריו, ועוד כדי שיכוין דעתו לרחמים ויבקש עליו… הלכך המבקר את החולה ולא בקש עליו רחמים לא קיים המצווה.

המטרה הראשונה היא טיפול בצרכי החולה: האם הוא זקוק שיבשלו עבורו אוכל? האם הוא צריך שיעשו עבורו קניות? האם הוא צריך שינקו עבורו את הבית? וכדומה. מטרה זו נלמדת מכך שבסיפור מתואר כיצד רבי עקיבא טיאטא ושטף את ביתו של החולה וכיצד הדבר הועיל להבראתו של החולה. לאור זאת ברור שהביקור צריך להתאים לצרכיו של החולה, לדוגמה: עלינו לבדוק שאכן מתאים לו שיבקרו אותו ושהוא לא מעדיף לנוח כעת, וכמו כן לשהות אצל החולה זמן מוגבל, באופן שיתאים לכוחותיו ויחזק אותו ולא באופן שיעמיס עליו.

המטרה השנייה היא לשמח את החולה, לארח לו לחברה ולשפר את מצב רוחו. וכך כותב גם הרמב”ם (ספר הנהגת הבריאות, שער שני, אות יט), שיש “לספר לחולים סיפורים משמחים ירחיבו את נפשו ואת לבו, ולחדש חידושים שיסיחו את דעתו ויצחק עליהם הוא וכל חבורתו, ויבחרו לשמשו ולעמוד לפניו מי שישמח בו. כל זה מחויב בכל חולי”. כיום ידוע שלמצב רוחו של החולה יש השפעה רבה על סיכויי החלמתו.

המטרה השלישית היא שהמבקר את החולה יתפלל לה’ על החלמתו, כפי שעולה מדברי רב דימי. פעמים רבות אנו שומעים על מצבים קשים שאנשים נמצאים בהם, אולם רק כאשר אנחנו רואים בעינינו את המחלה או את הקושי אנו מבינים ומפנימים את חומרת המצב. לכן, דווקא כאשר מבקרים את החולה ורואים את מצבו אנו מבינים את מצוקתו, ודווקא מתוך כך אנו יכולים להתפלל לה’ מעומק הלב, תפילה בכוונה אמיתית, לרפואת החולה.

יש מי שדואג

כאשר אנחנו מבקרים את החולה בביתו, ניתן למלא את כל מטרות מצווה: כמובן שמארחים בכך חברה לחולה (מטרה ב’), ובנוסף אפשר לראות מקרוב מהם צרכיו של החולה (מטרה א’) וגם לשים על ליבנו להתפלל לרפואתו (מטרה ג’).

האם מקיימים את המצווה גם כאשר לא ממלאים את כל מטרות המצווה? לדוגמה: כאשר אנחנו מבקרים חבר שמאושפז בבית החולים או שהוא נמצא בביתו ובני משפחתו דואגים לו, לכאורה אין צורך לדאוג לצרכיו של החבר (כיוון שבני המשפחה והצוות הרפואי דואגים לו), אך עדיין יש צורך לארח לו לחברה ולהתפלל לרפואתו. שו”ת ציץ אליעזר (ח”ה, רמת רחל, סימן ג’ אות ב) כותב, שגם במקרה זה יש מצווה גדולה לבקרו:

מפורש יוצא מדברי הרמב”ן שמעצם מטרת מצות הביקור הוא גם בעיקר בכדי שיבקש עליו רחמים, ועד כדי כך שאם ביקר ולא בקש לא קיים המצווה. ועוד זאת שממטרת מצוות הביקור הוא גם בכדי שהחולה ימצא נחת רוח עם חבריו, ושני טעמים אלה הרי נמצאים בתדיריות גם כשישנם מי שיטפלו בצרכיו.

כלומר, כאשר אנחנו מבקרים את החולה אנו מקיימים בכך מצווה גדולה גם אם רק חלק מהמטרות מתמלאות.

ביקור טלפוני

מה הדין במקרה שבו ניתן למלא את מטרות המצווה – אך בלי לבקר את החולה? לדוגמה: אם חבר שלנו חולה ואנחנו מתקשרים לדרוש בשלומו או שולחים לו הודעה, האם אנחנו מקיימים בכך את המצווה?

לכאורה, בשיחת טלפון או בהודעה אנחנו יכולים למלא את כל מטרות המצווה: אנחנו יכולים לברר האם החולה זקוק למשהו, אנחנו יכולים לשוחח אותו ולשמח אותו ואנחנו יכולים גם להתרשם ממצבו ולהתפלל עליו. אם כך, האם שיחת טלפון יכולה להחליף ביקור אצל חברנו החולה? הרב פיינשטיין (שו”ת אגרות משה, יו”ד, ח”א, סימן רכ”ג) מבחין בין שני מצבים:

אם אי אפשר לו לקיים בהליכה לשם, לא נפטר לגמרי, אלא צריך לבקרו במה שאפשר לו לכל הפחות ענין אחד או שנים, שהוא גם על ידי הטלפון…

אבל בחולה שאפשר לבקרו בפניו – מחוייבין לבקרו בפניו, בשביל הטעם שימצא נחת רוח בזה, שאין שייך זה שלא בפניו. וגם מחמת שמהראיה מתרגש המבקר יותר ומבקש ביותר תחנונים… וגם אולי מתקבלת שם התפלה ביותר, משום דהשכינה מצויה שם עם החולה.

כלומר, כאשר אין לנו אפשרות לבקר באופן ממשי את החולה – בוודאי שיש לנו חובה להתעניין בשלומו ובצרכיו דרך הטלפון. אבל כאשר יש לנו אפשרות לבקר את החבר החולה באופן ממשי – ברור שעלינו לקיים את המצווה דווקא בביקור ממשי, כיוון שאין כל דמיון בין התעניינות טלפונית ובין ביקור ממשי, שבוודאי מיסב הרבה יותר נחת רוח לחולה, וכמו כן, ברור שההתרשמות ממצבו של החולה, שאמורה לעורר אותנו לתפילה, גדולה יותר כאשר אנחנו רואים בעינינו את החולה ואת מצבו. לכן בכל מקרה שהדבר מתאפשר – עלינו לבקר את החולה באופן ממשי ולא להסתפק בשיחת טלפון או בשליחת הודעה.

The post מצוות ביקור חולים appeared first on סולמות.

אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, דכתיב “ויאמר, א-דני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך”.

כלומר, כיוון שאברהם אומר לקב”ה להמתין לו בזמן שהוא מכניס את האורחים, ניתן ללמוד מכאן שהכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני השכינה.

אך כאשר הרמב”ם מביא את דברי חז”ל הללו, הוא מתבסס על פסוק אחר. וכך כותב הרמב”ם (הלכות אבל פי”ד ה”א-ב):

וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר “וירא והנה שלושה אנשים”.

העובדה שהרמב”ם מצטט דווקא את הפסוק הזה – מפתיעה. היינו מצפים שהרמב”ם יביא את הפסוק שציינה הגמרא, או את הפסוקים המתארים את הכנסת האורחים עצמה: “וירץ לקראתם מפתח האוכל… לושי ועשי עוגות… ויקח בן בקר רך וטוב… וימהר לעשות אותו”. אולם הרמב”ם מביא דווקא את הפסוק המתאר את העובדה שאברהם ראה את האורחים, עוד לפני שעשה דבר עבורם!

“וירא והנה שלושה אנשים”

רבי מנחם מנדל שניאורסון (ליקוטי שיחות, חלק כ”ה, פרשת וירא, שיחה א’) מבאר, שעיקר העניין היה שאברהם הפסיק מהקבלת פני השכינה כדי לראות את האורחים, כדי לזהות אנשים שצריך לעשות עימם חסד. עשיית החסד והכנסת האורחים שלאחר מכן הם רק תוצאה של אותה ראייה, אך הבסיס הוא בכך שאברהם ראה את האורחים וזיהה אותם. בכך מלמד אותנו אברהם אבינו כמה לקחים חשובים:

• גם כשאדם עסוק בתורה ואף בהקבלת פני שכינה, הוא צריך להיות ער ורגיש לסביבה, לשים לב לכך שייתכן שיש בסביבתו אנשים שקשה להם וצריכים עזרה.
• גמילות חסדים מתחילה בראייה, במבט הטוב, באהבה הגדולה – “וירא והנה שלושה אנשים”. כל פעולות החסד שייעשו אחר כך מקבלות משמעות גבוהה בהרבה כשהן נובעות מרצון פנימי ועמוק לעזור לשני, להיות שם בשבילו, לאהוב אותו.
• צריך לחפש את החסד – “וישא עיניו”. מי שיחכה שההזדמנות לעשות חסד תגיע אליו, לא בטוח שיזכה לכך. אך מי שמחפש את ההזדמנות לעשות חסד – ימצא אותה. האפשרות לעשות חסד נמצאת בכל מקום, צריך רק לפתוח את העיניים!

עזרה מתאימה

כאשר אדם עני נמצא במצוקה וזקוק לעזרה, יש לפנינו שתי אפשרויות כיצד לעזור לו: אפשר לתת לו צדקה שתכסה את חובותיו כעת, ואפשר לתת לו הלוואה שתאפשר לו לפתוח עסק רווחי, שבעזרתו יוכל בהמשך להסתדר לבדו מבחינה כלכלית.

במבט ראשון אנחנו יכולים לחשוב שנתינת הצדקה טובה יותר, כיוון שהיא מסייעת לעני לסגור באופן מיידי את חובותיו, והנתינה שלנו גדולה יותר (שהרי הכסף לא יחזור אלינו). אולם הרמב”ם (הלכות צדקה פ”י ה”ז) כותב שהמעלה הגבוהה ביותר בצדקה היא דווקא נתינה שתאפשר לעני להסתדר בכוחות עצמו מבלי שיזדקק לעזרה, גם אם כעת זו נראית נתינה קטנה יותר ולא מספיקה.

מכאן יש ללמוד, שחסד אמיתי הוא חסד שמאפשר למקבל לעשות בעצמו מה שהוא יכול. לעתים אנחנו יכולים לתת לנזקק את כל מה שהוא צריך, אך דווקא נתינה שתאפשר לנזקק לפעול בכוחות עצמו ולהסתדר לבד – זו נתינה גדולה ומשמעותית יותר.

מכאן אנו לומדים משמעות נוספת לפקיחת העיניים ולראייה הקודמת לעשיית החסד: כאשר אנו רואים באמת, בצורה עמוקה, את מי שזקוק לחסד, אנו לא חושבים רק על העזרה המיידית שאנחנו יכולים להושיט לו, אלא חושבים מה באמת הדרך הנכונה לעזור לו כך שלטווח ארוך הוא לא יזדקק לחסד. ראייה עמוקה של צרכי העני, מעבר למה שנראה על פני השטח, היא המפתח לעזרה נכונה ומתאימה.

The post לפתוח את העיניים appeared first on סולמות.

תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם.

מנין שהחסד הוא מידתו של אברהם אבינו? בספר בראשית אנו קוראים רבות על חסדים שאברהם אבינו:

• אברהם דואג ללוט אחיינו, שנותר יתום (בראשית י”ב, ה), ואף פודה אותו משבי ארבעת המלכים (שם י”ג, יב-טז).
• אברהם מכניס אורחים למרות התנאים הקשים ששררו באותה עת (חום היום, סמוך לברית המילה שלו) (בראשית י”ח, א-ח).
• אברהם מנסה להציל את סדום במאמץ רב (שם, כג-לג).
• אברהם מתפלל לה’ שירפא את בית אבימלך (שם כ’, יז).

“יצווה את ביתו”

פרט לכך, ה’ מעיד על אברהם שלא רק שהוא עצמו נוהג בדרך החסד, אלא הוא מחנך את ילדיו לדרך של צדקה ומשפט: “כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט” (בראשית י”ח, יט).

ובאמת במקורות רבים נאמר שמידת החסד של אברהם עברה בירושה לבניו. לדוגמה, הגמרא (ביצה לב:) אומרת:

כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו.

ולאור זאת כותב הרמב”ם (עבדים פ”ט ה”ח):

זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וציווה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים – רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקדוש ברוך הוא שצונו להדמות בהם הוא אומר “ורחמיו על כל מעשיו”.

ממקורות אלו אנו לומדים שכבניו של אברהם אבינו אנחנו זוכים לכך שהחסד הוא סימן ההיכר שלנו, זו תכונה שטבועה בנו והיא ירושה לנו מאבותינו!

אברהם אוהבי

מדוע דווקא אברהם מייצג את מידת החסד?

על אברהם נאמר (ישעיהו מ”א, ח): “ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי” – אברהם הוא אוהב ה’. וכך נאמר גם בדברי הימים ב’ (כ’, ז): “הלא אתה א-להינו הורשת את יושבי הארץ הזאת מלפני עמך ישראל, ותתנה לזרע אברהם אוהבך לעולם”.

האהבה מולידה נתינה, ומי שאוהב את חברו – עושה את מה שחשוב לאהובו. ממילא, מי שאוהב את ה’ – אוהב גם את מצוותיו ואת בריותיו, ורוצה להיטיב עימהם. וכך כותב מרן הרב קוק זצ”ל (מידות הראי”ה, אהבה, ג):

אי אפשר שלא לאהוב את ד’… אי אפשר שלא לאהוב את התורה והמצוות, שהן כל כך קשורות בטוב ד’. אי אפשר שלא לאהוב את היושר ואת הצדק, את הסדר הטוב והמעולה המסבב טוב לכל… ומתגלה בו חפץ ד’… ואי אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה, שהרי שפע אור ד’ בכל הוא מאיר, והכל הוא התגלות חמדת נועם ד’, חסד ד’ מלאה הארץ.

כלומר, כאשר אדם אוהב את ה’, הוא אוהב גם את התורה והמצוות שה’ נתן, את המוסריות והיושר שהקב”ה ברא בעולם, וגם את הבריות שהקב”ה ברא בעולם, כיוון שכל הדברים הללו הם התגלות של רצון ה’ וטובו.

אהבת ישראל

בעל התניא (הובא באגרות קודש, הרבי הריי”צ, ח”ג, עמ’ תכה) מוסיף, שמי שאוהב את ה’, אוהב במיוחד את עם ישראל, כיוון שאדם שאוהב את חברו – אוהב גם את מי שאהובו אוהב (וראו גם תניא, פרק ל”ב):

אהבת השם ואהבת ישראל שתיהן כאחת חקוקות בנשמתו, רוחו ונפשו של כל אחד מישראל, ומקרא מלא דיבר הכתוב, “אהבתי אתכם אמר ה'”, הרי דגדלה אהבת ישראל, שאוהב מה שהאהוב אוהב.

ככל שאדם אוהב יותר כך הוא גומל יותר חסדים, וככל שאדם הוא גומל יותר גומל חסדים – כך הוא אוהב יותר. לכן ברור מדוע אברהם אבינו מסמל גם את מידת החסד וגם את מידת האהבה.

מכאן נלמד שאם נאהב את הבריות ובמיוחד את עם ישראל, ממילא נזכה להצטיין במידת החסד, ומאידך – אם נתאמץ לעשות חסד עם כל הבריות ובמיוחד עִם עם ישראל – נזכה להצטיין במידת האהבה.

The post החסד – מידתו של אברהם אבינו appeared first on סולמות.

לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך, אני ה’.

מה פירוש הציווי “לא תלך רכיל בעמיך”?

חז”ל (ירושלמי פאה פ”א ה”א) מסבירים, שהמילה “רכיל” קשורה למילה “רוכל” – אדם העובר ממקום למקום כדי למכור את סחורתו. התורה אוסרת עלינו ללכת ממקום למקום, לשמוע שמועות ולהעביר אותן, וזהו איסור רכילות ולשון הרע:

אזהרה ללשון הרע מנין? … תני רבי ישמעאל: “לא תלך רכיל בעמך” – זו רכילת לשון הרע. תני רבי נחמיה: שלא תהא כרוכל הזה, מטעין דבריו של זה לזה ושל זה לזה.

 

חומרת איסור לשון הרע

הרמב”ם (שם, ה”ג) כותב עד כמה חמור איסור לשון הרע:

אמרו חכמים: שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא: עבודת כוכבים, וגילוי עריות, ושפיכות דמים – ולשון הרע כנגד כולם.

ועוד אמרו חכמים, כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר…

ועוד אמרו חכמים, שלושה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו.

פרט לדברי הרמב”ם, ישנם מקורות רבים נוספים שמהם ניתן ללמוד על חומרת איסור לשון הרע – חטא המרגלים (“לא נחתם גזר דין… אלא על לשון הרע” (משנה ערכין פ”ג מ”ה)), הצרעת ומקורות נוספים. אך מדוע איסור לשון הרע כה חמור?

הירושלמי (פאה פ”א ה”א) אומר:

אמר רבי אבא בר כהנא: דורו של דוד כולם צדיקים היו, ועל ידי שהיה להן דילטורים (מלשינים) היו יוצאים במלחמה והיו נופלים… אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היה להן דילטורין (מלשינים) היו יורדים למלחמה ונוצחין.

דוד המלך היה מלך צדיק, ואילו אחאב היה מלך רשע ביותר. ובכל זאת, צבאותיו של אחאב הצליחו במלחמות יותר מאשר צבאותיו של דוד. מדוע? הירושלמי מסביר, שבדורו של דוד המלך לא הקפידו על לשון הרע ומספר פעמים ההלשנות העמידו את חייו של דוד המלך בסכנה ממשית (שמואל א כ”ג, יא; שם כ”ו, א), ואף הביאו להריגת עיר שלמה של כהנים (שם, כ”ב)! הלשנות אלו הן סימן לכך שהחברה הייתה מפולגת, ובצורה כזו לא ניתן לנהל צבא ולא לנצח במלחמות.

לעומת זאת, בדורו של אחאב הקפידו לא להלשין איש על רעהו ולא לספר לשון הרע (שהרי כאשר עובדיה החביא את נביאי ה’ במערה (מלכים א, י”ח) רבים בעם ידעו זאת, ואיש לא סיפר למלך). לכן הייתה אחדות בעם והצבא היה חזק וניצח במלחמותיו.

אמנם מדובר במקרים חמורים וקיצוניים, אך ניתן ללמוד מהם עד כמה שמירת הלשון היא הבסיס לקיומנו. חברה שיש בה לשון הרע ורכילות היא חברה מקולקלת, שאינה יכולה להתקיים. כל אחד חושב ואומר דברים רעים על חברו, וכך השנאה והכעס מתגברים, וממילא המרקם החברתי מתפרק. וכאשר המרקם החברתי מתפרק – ממילא הרבה יותר קשה לנו לחיות, שהרי איננו יכולים לחיות לבד ואנו זקוקים לחברה שסביבנו.

נמצא, שהמדבר לשון הרע ממוטט את העולם ופוגע באפשרות שלנו לחיות, ולכן זוהי עבירה כה חמורה.

איך אפשר לדבר?

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין היה מגדולי הרבנים באירופה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הוא ראה צורך לחזק את הדור באיסור לשון הרע, ולכן כתב ספר שמבאר כל ענייני לשון הרע – החפץ חיים (שעל שמו הוא נקרא), על פי הפסוקים (תהלים ל”ד, יג-יד): “מי האיש החפץ חיים… נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה”.

בפתיחה לספר כותב החפץ חיים שאדם המדבר לשון הרע עובר על כמה איסורי תורה בכל דיבור ודיבור, ובמקרים מסוימים הוא אף עלול לעבור על עשרות איסורים!

פעם שאלו את החפץ חיים: לאחר כתיבת ספרך על לשון הרע, כיצד יכול אתה לדבר?! ענה החפץ חיים: אדרבה, לפני שכתבתי את הספר באמת לא יכולתי לדבר, אך כעת, לאחר שלמדתי וכתבתי את הלכות לשון הרע אני יכול לדבר, כי כעת אני יודע מה מותר לומר!

ועוד כתב החפץ חיים (הקדמה, ד”ה ואם רואה), שלעתים היצר הרע מנסה לומר לנו שאיסור לשון הרע כולל כמעט כל דיבור, וכך נחשוב שאין אפשרות לדבר ללא לשון הרע וממילא לא נקפיד כלל על הלכות אלו:

ואם רואה היצר הרע שבאלו ענינים לא ינצח לאדם, הוא מרמה אותו בהיפך, שמחמיר עליו כל כך בענין לשון הרע עד שמראה לו שהכל נכנס בכלל לשון הרע, ואם כן אי אפשר לחיות חיי תבל בענין זה אם לא שיפרוש לגמרי מעניני העולם.

אולם האמת הפוכה! בהחלט ניתן לדבר מתוך הקפדה על לשון הרע, ואדרבה, דיבור מתוך הקפדה על הלכות לשון הרע הוא דיבור כשר וטהור, שבעזרתו אנו שומרים על עצמנו ומקיימים קשרים חברתיים על בסיס כשר וטהור.

מעשה ברוכל

במדרש רבה (ויקרא טז) מסופר על רוכל שהיה מסתובב בין העיירות, והיה מכריז כי הוא מוכר “סם חיים”. רבי ינאי, שהיה ספון בבית המדרש ולמד תורה, רצה לדעת מהו אותו סם חיים, אולם הרוכל סירב לגלות לו. רק כשיצא רבי ינאי מבית המדרש אל הרחוב, הוציא הרוכל ספר תהלים והראה לו את הפסוקים: “מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה” (תהלים ל”ד, יג-יד). בעקבות זאת אמר רבי ינאי:

כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה, ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו.

המדרש לכאורה אינו ברור: מדוע סירב תחילה הרוכל לומר לרבי ינאי מהו סם החיים, וגילה לו רק לאחר שיצא אל הרחוב?

בנוסף, דברי רבי ינאי אינם ברורים: מדוע עד היום לא הבין את פשוטו של מקרא? וכיצד הרוכל, שרק הקריא את הפסוק מבלי להוסיף הסבר, ביאר לרבי ינאי את פשוטו של מקרא?

כדי להבין את תשובתו של רבי ינאי, נשים לב לשתי נקודות מעניינות:

1. מי שמוכר את סם החיים של שמירת הלשון הוא דווקא רוכל, בו בזמן שרכילות היא הכינוי של התורה לאמירת לשון הרע (“לֹא תֵלֵךְ רָכִיל”).
2. רק כאשר רבי ינאי יצא מבית המדרש אל הרחוב גילה לו הרוכל מהו סם החיים.

נראה, שזהו בדיוק חידושו של הרוכל: רבי ינאי היה סבור שכדי להימנע מלשון הרע, יש להימנע מדיבור כמה שניתן. לכן הוא היה ספון בבית המדרש, מקום שבו לא צריך לדבר ולשוחח על מעשי בני אדם וממילא קל להימנע בו מלשון הרע.

אך הרוכל בא וחידש, שאפשר להיות רוכל ולדבר עם אנשים, ויחד עם זאת לא לדבר לשון הרע. אפשר להיות שותפים בחברה, לדבר עם אנשים, לספר על חוויותינו ועל קשיינו – מבלי לעבור על איסור לשון הרע (על פי הכתב סופר, פרשת מצורע, ד”ה זאת תהי’).

לכן התפעל רבי ינאי ואמר שהרוכל לימד אותו את פשט הפסוק: בפסוק לא כתוב רק “נְצֹר לְשׁוֹנְךָ” אלא “נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע” – טוב לדבר עם הבריות, ויש להימנע רק מדברים רעים.

סם חיים

מדוע על ידי שמירה מלשון הרע זוכים בחיים?

נראה שאין זו רק הבטחת שכר על שמירת לשון הרע, אלא תוצאה ישירה. אדם שמתרגל לדבר דברים רעים ולהדגיש את החסרונות שהוא רואה, איננו פנוי לראות טוב. מאידך, אדם שמתרגל לדבר דברים טובים מתרגל לראות טוב באחרים, וממילא מסתכל על כל הסביבה וגם על עצמו מתוך נקודת ראות טובה וחיובית. אדם כזה, חייו נעימים ואיכותיים יותר, וממילא בדרך כלל גם ארוכים יותר (שמעתי מאבי מורי ר’ דוד רימון ז”ל).

The post אסור לדבר? appeared first on סולמות.

כפי שלמדנו בפעם הקודמת, הביטוי המעשי העיקרי של מצוות ואהבת לרעך כמוך הוא בגמילות חסדים עם הסובבים אותנו. בכל פעם שגומלים חסד עם החבר מקיימים מצוות “ואהבת לרעך כמוך” (רמב”ם אבל, פי”ד ה”א).

המשנה במסכת אבות (פ”א ה”ב) אומרת:

שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד – על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים.

כלומר, אחד היסודות שמקיימים את העולם הוא גמילות חסדים. חיזוק לכך עולה מדברי הגמרא (סוטה יד.) האומרת שהתורה מתחילה בחסד ומסתיימת בחסד:

דרש רבי שמלאי: תורה – תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: “ויעש ה’ א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם”. וסופה גמילות חסדים, דכתיב: “ויקבר אותו בגיא”.

התורה מתחילה בחסד שהקב”ה עושה לאדם וחוה (מלביש אותם בבגדים), ומסתיימת בחסד שהקב”ה עושה למשה רבנו (קובר אותו). כלומר, החל מבריאת העולם, העולם מתנהל על בסיס של חסד. הרמח”ל (דרך ה’, ח”א פ”ב) כותב שהסיבה שהקב”ה ברא את העולם היא שהוא רצה להיטיב לנו! כלומר, הבסיס לכל הבריאה ולכל התורה הוא החסד – הנתינה למישהו אחר. ובאמת, נסו לחשוב – כיצד היה נראה עולם שאין בו גמילות חסדים? האם היינו מצליחים להתקיים בעולם ללא חסד, ללא עזרה הדדית?

שמחה גדולה

מדוע החסד כל כך יסודי בעולם? ננסה להבין זאת דרך דברי הרמב”ם (הלכות מגילה פ”ב הי”ז) ביחס לשמחה בפורים:

מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר: “להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים”.

במקום אחר הרמב”ם אף מוסיף ששמחה שאין בה שיתוף של העניים והמסכנים היא שמחה מגונה (הלכות יום טוב פ”ו הי”ז-י”ח). וכך הוא כותב בנוגע לשמחת יום טוב:

וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש – אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו… ושמחה כזו קלון היא להם.

כלומר, רק כאשר אנחנו משמחים את מי שנמצא סביבנו – אנחנו יכולים לשמוח שמחה אמתית.

ללכת אחרי ה’

ההסבר הפשוט לדברי הרמב”ם הוא שאם אנחנו דואגים רק לעצמנו, ולא מתבוננים סביבנו לראות מי זקוק לעזרה, הרי שהשמחה מצומצמת ומוגבלת, משום שכל אלו שסביבנו – עצובים. אך אם נדאג גם לאלו שזקוקים לעזרה, הרי שהשמחה תתרחב ותכלול לא רק אותנו אלא עוד אנשים רבים נוספים.

אך הרמב”ם מוסיף ששיתוף העניים והיתומים בשמחה לא רק מרבה את כמות האנשים השמחים, אלא העושה כך “דומה לשכינה”. כיצד המשמח אחרים דומה לשכינה?

הגמרא (סוטה יד ע”א) אומרת שעלינו ללכת בדרכיו של הקב”ה, ומסבירה שהכוונה היא להתנהג במידותיו של הקב”ה ולגמול חסדים – להלביש ערומים, לבקר חולים, לנחם אבלים ועוד. ההסבר הפשוט הוא שכיוון שהקב”ה עשה חסדים אלו עם בני האדם, הרי שאלו מעשים טובים, וממילא גם אנו צריכים לנהוג כך.

החסד – טבעי לנו!

ניתן להבין את הדברים בצורה עמוקה יותר. הקב”ה ברא את האדם בצלם א-להים. כלומר, בכל אחד מאיתנו יש תכונות א-להיות. הגמרא מלמדת אותנו שהקב”ה גומל חסדים, מנחם אבלים וכדומה, ובכך היא מלמדת אותנו שטבועות בנו תכונות של חסד. מכאן, שהחסד והנתינה טבעיים לנו! איננו צריכים לעמול ולרכוש תכונות אלו, אלא לגלות אותן בתוכנו!

לאור זאת אפשר לומר, שיש לנו שמחה שלמה ומיוחדת דווקא כאשר אנחנו משמחים אחרים, משום שבמצב כזה אנחנו משתמשים בתכונות הטבעיות שלנו, וממילא אנחנו הופכים להיות שלמים יותר ושמחים יותר. ייתכן שזו כוונת הרמב”ם, שמבאר “שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה”: אדם המשמח אנשים אחרים משתמש בתכונות הא-להיות שבו והופך להיות דומה לשכינה, וממילא הוא נהיה שלם יותר ושמח יותר.

ייתכן לבאר בצורה נוספת מדוע העוזר לאחרים הופך להיות שמח יותר. יש מצבים שבהם אדם מרגיש ריקנות, כביכול הוא ‘לא שווה’. כאשר אדם עוזר לאחרים ומשמח אותם, פתאום הוא מגלה שיש בו כוחות חדשים שלא הכיר עד עכשיו. הוא מבין שיש בו הרבה יותר עוצמות ממה שחשב עד היום. מתוך כך הוא שמח שמחה עצומה בכוחות החדשים שגילה, ונמצא שהחסד שהוא עושה עם אחרים – ממלא אותו ומשמח אותו.

איך עושים חסד?

בספר בראשית אנו קוראים על שני מפגשים שמתרחשים ליד באר: אליעזר פוגש את רבקה ויעקב פוגש את רחל.

בפגישת אליעזר ורבקה, אליעזר האורח מגיע כאדם אמיד, עם גמלים רבים ורכוש רב. רבקה, הילדה הצעירה, לא מסתפקת בנתינת מים לאליעזר, אלא מתאמצת ומשקה את כל הגמלים – פעולה שלקחה מן הסתם זמן רב.

בפגישת יעקב ורחל, יעקב האורח מגיע חסר כול, ופוגש על יד הבאר את רועי הצאן המקומיים, שמן הסתם היו אנשים חזקים. יעקב הוא זה שנוטל את היוזמה, מסיר את האבן מעל פי הבאר ומשקה את צאן רחל.

בשני המקרים, החסד לא נעשה על ידי האנשים החזקים ובעלי העוצמה, אלא דווקא על ידי אלו שלכאורה יותר חלשים – רבקה ויעקב. מכאן ניתן ללמוד מסר חשוב: עשיית חסד איננה קשורה ביכולות כלכליות! כל אחד יכול לעשות חסד – עשיר ועני, גדול וקטן, חזק וחלש.

לא הכסף, לא העושר, לא הגיל ולא הניסיון הם אלו שקובעים אם אדם יהיה איש חסד. פתיחת הלב, הרצון, הנכונות לתת והראייה הטובה, הם שיכריעו אם אדם יהיה איש חסד, אם ייתן ואם יעניק לאחרים. כסף ונכסים מאפשרים לעשות חסד, אולם הרצון והלב הטוב הם שיגרמו לאדם לעשות חסד ולפעול, בין אם יש לו כסף ובין אם אין לו.

מה אני יכול לתת?

הרבה פעמים אנחנו מרגישים שאין לנו איך לעשות חסד, במיוחד כאשר אנו צעירים ואין לנו אמצעים כלכליים לתת צדקה. מה אנחנו בכל זאת יכולים לעשות? הרמב”ם (הלכות מתנות עניים פ”י ה”ד-ה) כותב, שאדם שאין לו כסף לתת לעני, ידבר אתו ויאפשר לו לפרוק את צערו:

הנותן צדקה לעני… נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עמו על צרתו… ומדבר לו דברי תחנונים ונחומים שנאמר “ולב אלמנה ארנין”.

שאל העני ממך ואין בידך כלום ליתן לו – פייסהו בדברים.

מדברי הרמב”ם עולה שעיקר הנתינה אינו נתינת הכסף, אלא פתיחת הלב ונתינה בסבר פנים יפות, כך שהעני ירגיש שאנחנו שותפים בצרתו. לכן מוסיף הרמב”ם, שמי שאין לו כסף לתת לעני – ידבר עמו ויקשיב לצרותיו ולקשייו.

מכאן עלינו ללמוד שלא רק מי שיש לו כסף יכול לעשות חסד. לכל אדם ישנם דברים רבים שבהם הוא יכול לעזור ולהעניק – חכמה, עזרה פיזית, כתף תומכת, אוזן קשבת ועוד. גם ילדים יכולים לעשות חסד! בעזרה לחברים בשיעורים, בעזרה בבית (!), ואפילו במצב רוח טוב, בחיוך נעים או באמירת שלום בצורה יפה. גם זה חסד, וגם זה משמח ומועיל.

אם נשים לב לכוחות שיש לנו, ונהיה כל הזמן עם מוכנות ורצון לעשות חסד, נגלה שיש לנו אפשרויות רבות כיצד לעזור לאחרים, בתחומים רבים ומגוונים.

The post איך עושים חסד? appeared first on סולמות.

בדרך כלל במצוות עשה יש מעשה מסוים שצריך לעשות. לדוגמה, צריך להניח תפילין וכך מקיימים את המצווה. צריך לאכול מצה בליל הסדר, ובכך מקיימים את המצווה. אם כך, מהו מעשה המצווה במצוות “ואהבת לרעך כמוך”? האם בכלל יש מעשה מסוים שצריך לעשות כדי לקיים את המצווה?

הגמרא במסכת שבת (לא.) מספרת:

מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו [שמאי] באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה [גייר אותו].

אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד [מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך] – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור.

הגר שבא לפני הלל רצה ללמוד את העיקרון הבסיסי של כל התורה כולה. הלל ענה לו: “מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך”, והסביר הסמ”ג (עשין, ט’) שזהו מה שכתוב בתורה “ואהבת לרעך כמוך”.

מכאן אנחנו לומדים, שהביטוי המעשי הבסיסי ביותר של אהבת החבר הוא לא לעשות לו רע ולא להזיק לו. וכך כותב ריב”א (ויקרא י”ט, יח):

“ואהבת לרעך כמוך”… יתנהג אדם עם חבירו באהבה, מה שלא ירצה שיעשו לו – אל יעשהו לחבירו. וזהו “ואהבת לרעך כמוך”.

על פי הבנה זו, אין האדם מצווה לאהוב באופן ישיר את חברו כפי שהוא אוהב את עצמו, אלא עניינה של המצווה הוא לדרוש מהאדם להישמר שלא יזיק לחברו. מי שמקפיד שלא להזיק לחברו ולא לפגוע בכבודו ומקיים את הכלל “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך” – מקיים את המצווה, ומי שחלילה פוגע בחברו או מזיק לו – מבטל את המצווה.

עשה חסד!

אולם על אף שדברי חז”ל מנוסחים באופן של “סור מרע” – לא לעשות לחבר מה שאנחנו לא רוצים שיעשו לנו, הרי שהפסוק עצמו מנוסח באופן של “עשה טוב” – “ואהבת לרעך”. מכאן עלינו ללמוד שיש דרך לקיים את המצווה בדרגה גבוהה יותר. כדי לקיים את מצוות אהבת הרֵע כראוי ובהידור עלינו למצוא גם דרכים מעשיות לבטא את האהבה לחבר. כיצד אפשר לעשות זאת?

הרמב”ם (הלכות אבל, פי”ד ה”א) כותב שכאשר גומלים חסד עם אדם אחר, מבקרים חולה, מנחמים אבל, מלווים את האורח וכדומה – מקיימים את הצד המעשי של מצוות ואהבת לרעך כמוך:

מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה… וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור.

אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל “ואהבת לרעך כמוך” – כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.

מדברי הרמב”ם עולה שיש רמה גבוהה יותר של קיום מצוות “ואהבת לרעך כמוך” – לא רק שהאדם נדרש שלא להזיק לחברו, אלא הוא נדרש לעשות בפועל מעשים של חסד ועזרה לחברו. בכל פעם שהוא עושה מעשה כזה – הרי הוא מקיים את מצוות “ואהבת לרעך כמוך”.

תגיד מילה טובה!

האהבה לחבר לא מתבטאת רק בעזרה פיזית. עלינו לדאוג לחבר ולגמול איתו חסד גם בדיבור ובפרגון – לספר עליו דברים טובים ולכבד אותו. וכך כותב הרמב”ם (הלכות דעות, פ”ו ה”ג):

מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר “ואהבת לרעך כמוך”. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא.

נשים לב שמבין הדוגמאות שמביא הרמב”ם לביטויים מעשיים לאהבת החבר, הדוגמא הראשונה היא – “יספר בשבחו”!

רבים טועים לחשוב שנתינה לאחר מתבטאת בנתינת כסף. אולם מדברי הרמב”ם אנו לומדים שנתינה שנוגעת בנקודה פנימית ועמוקה – חשובה יותר, אפילו אם ערכה הכספי נמוך. לדוגמה: אם אדם יקנה לאשתו מאכל טעים, היא בוודאי תשמח. אך אם הוא ישקיע זמן ויכין מאכל דומה, אפילו נמוך באיכותו, אשתו בוודאי תשמח יותר, משום שבמאכל הזה הושקעו הרבה יותר תשומת לב ואהבה. ככל שהנתינה שלנו מגיעה ממקום יותר פנימי ומהותי, כך גם החיבור אל החבר חזק יותר והאהבה כלפיו עמוקה יותר, כיוון שהיא בנויה על נקודות חיבור עמוקות יותר.

לכן, חשוב מאוד לתת מחמאות! מחמאות הן נתינה שמגיעה ממקום פנימי, והן מבטאות הערכה וקרבה. הערכה וקרבה הן הבסיס לאהבה.

זאת ועוד: אם אנחנו מעריכים מישהו ויודעים שיש לו תכונות טובות וכישרונות חשובים, אנחנו רוצים שגם אחרים יכירו בכך. ובמילים אחרות: אם אנחנו אוהבים מישהו, אנחנו רוצים שגם אחרים יאהבו אותו! לכן עלינו לספר בשבחו של חברנו – כך אנו מרבים את האהבה כלפיו וגורמים לו להיות אהוב על הבריות כולן.

אחרי המעשים נמשכים הלבבות

כפי שראינו, הרמב”ם כותב שכאשר אנחנו עושים חסד עם מי שזקוק לו, אנו מקיימים את מצוות “ואהבת לרעך כמוך”. מדוע?

הנתינה מגלה שאכפת לנו ממי שזקוק לחסד, ומקרבת בינינו. בנוסף, כאשר אנחנו עושים חסד עם אדם אחר, הרי שמשהו משלנו נמצא כעת אצלו. לכן, כאשר אנחנו עושים חסד עם מישהו אחר ונותנים לו את מה שהוא זקוק לו – אנחנו מתחברים אליו, וכן כאשר עושים איתנו חסד ונותנים לנו את מה שאנחנו זקוקים לו – אנחנו מתחברים למי שנתן לנו. הנתינה מגבירה את האהבה בינינו ומחזקת אותה (על פי הרב דסלר, קונטרס החסד פ”ד).

כאשר ניישם את הצדדים המעשיים של אהבת החבר – ייווצר בנפשנו רגש של אהבה כלפי חברנו. כל מעשה טוב, כל פרגון, כל דיבור טוב על החבר, כל הושטת עזרה – כולם מגבירים אצלנו את האהבה כלפי החבר. וכך אומרים חז”ל (מסכת כלה רבתי, פ”ד ה”י):

אם חפץ אתה להדבק באהבת חבירך, הוי נושא ונותן בטובתו.

וכך כתוב בספר אורחות צדיקים (שער האהבה):

ובאיזה דרך יגיע האדם לאהבת כל אדם… הדרך הוא, שיעזור בנפשו ובממונו כפי יכלתו. העזר בנפשו הוא – שישרת לכל אדם, הן עני הן עשיר ויטרח עבורם. העזר בממונו הוא – שילוה לעשיר בעת הצטרכו למעות, וכן לעני ילוה בעת דחקו, וכן יפקדהו במתנה כפי כחו… ויקבל כל אדם בשמחה ובסבר פנים יפות, כי הסברתו פנים תחזק האהבה… ויכבד כל אדם במעשיו ובדבריו.

הפעולות המעשיות השונות, הושטת העזרה והדאגה לחבר – הן הדרכים המעשיות שיובילו אותנו אל התוצאה הרצויה: “ואהבת לרעך כמוך”.

The post ואהבת לרעך כמוך – כיצד? appeared first on סולמות.

אנו בודאי סולדים מאמירת ‘שנה טובה’ סביב תחילת המניין לשנה הלועזית, ועבורנו ראש השנה הוא ב-א’ בתשרי. אולם רבים מאיתנו משתמשים בתאריך לועזי. ננסה לבחון הלכתית ומחשבתית האם ניתן להשתמש בתאריך זה.

איסור עבודה זרה?

הבעיה המרכזית בשימוש בתאריך הלועזי היא שתאריך זה נקבע באופן פשוט לפי שנת לידתו של אותו האיש, מייסד הנצרות. לדעת שו”ת מהר”ם שיק (יו”ד קעא), עובדה זו גורמת לכך שיש איסור תורה בשימוש בתאריך לועזי, והמשתמש בתאריך זה עובר על “ושם אלהים אחרים לא תזכירו” (שמות כג, יג).

אולם מעיון בדברי הפוסקים ניתן לראות שהם עצמם השתמשו לעתים בתאריך לועזי. הבית יוסף (או”ח קיז) עוסק בדיני שאילת גשמים, וכותב ש”יום שישים יבוא בכ”ב מנובמברי, אם היה אותו פיברי”ר מכ”ח יום…”. כמו כן, הרמ”א (שו”ת הרמ”א, נא) מתאר את השתלשלות האירועים במקרה מסוים תוך שימוש בתאריך הלועזי: “בשנת אלף תקמ”ו בדיצימב”ר למספרם”. אם כן, הרמ”א כותב את השנה הנוצרית, אך מוסיף ‘למספרם’.

כיצד הם השתמשו בתאריך לועזי? ייתכן שלדעתם, כיוון שבשימוש בתאריך הלועזי לא מתכוונים לספור את השנים מלידת אותו האיש אלא רק לציין באופן טכני את השנה המקובלת אין בכך איסור. נוסף על כך, לפי חז”ל כנראה שאותו האיש חי כמה עשרות שנים קודם לכן, בזמן יהושע בן פרחיה (עיינו סנהדרין קז:, בהשמטות הצנזורה, ובספר הקבלה לראב”ד), וגם לפי ההיסטוריונים בימינו מקובל שאותו האיש נולד ארבע שנים לפני הספירה.

לטעמים אלו יש להוסיף שהשולחן ערוך (יו”ד קעח) דן באיסור “חוקות הגויים”, וכתב שדבר שנהגו הגויים לעשותו לתועלת, מותר לעשותו. ואמנם נראה מדבריו שדבר שידוע שנובע מעבודה זרה אסור לעשותו אפילו אם הוא נעשה לתועלת, אך כיוון שממילא התאריך איננו מדויק ללידתו, וגם מתכוונים לתועלת לצורך מסחר וכדומה, נראה שניתן להתיר, וכך כתבו להקל בשו”ת יביע אומר (ג, יו”ד ט) ובשו”ת ציץ אליעזר (ח, ח) ולהתיר את השימוש בתאריך לועזי בשעת הצורך.

נראה, שהשימוש בשעת “הצורך” הוא משמעותי מאוד במקרה זה, ושונה משעת “הצורך” במקרים אחרים. בדרך כלל, מדובר על דין מסופק, ולכן ניתן להקל רק בשעת הצורך. בנדון שלנו, מעבר לכך שהדין מסופק, הרי ששעת “הצורך” היא חלק מהותי מההיתר. אם אדם כותב את התאריך הלועזי רק מפאת “צורך”, ניתן להבין שהאדם איננו מעוניין כלל במהותו של התאריך, אלא שאין לו ברירה אלא להשתמש בו. אולם אם הוא משתמש בתאריך זה שלא לצורך, למשל לחגיגת יום הולדת, הרי שיש כאן חשיבות עצמית לתאריך הנוצרי, וייתכן שהדבר אסור מעיקר הדין.

מעלת התאריך העברי

ישנה סיבה נוספת מהי החשיבות הגדולה להשתמש עד כמה שניתן בתאריך העברי. החתם סופר (בדרשותיו, דרוש לז) כותב שבשימוש בתאריך העברי, המונה את הזמן שעבר מבריאת העולם, אנו מצהירים על כך שיש בורא ומנהיג לעולם.

בנוסף, התאריך העברי הוא תאריך שמיוחד לעם ישראל, ומבטא את ייחודיותו. לוח השנה היהודי מבוסס על קביעת החודשים, והמצווה הראשונה שנצטוו ישראל היא מצוות קידוש החודש. מדוע דווקא מצווה זו היא המצווה הראשונה?

נראה, שהקב”ה רצה לא רק להוציא את בני ישראל ממצרים, אלא להוציא אותם מהמנטליות של עבדי פרעה. אחד הדברים המאפיינים ביותר עבד הוא היותו משועבד לזמנים של המלך: “מדוע לא כליתם חקכם ללבון הלבנים כתמול שלשום גם תמול גם היום” (שמות ה, יד). כאשר הקב”ה מוציא את עם ישראל ממצרים, הוא נותן לו מערכת זמנים חדשה, המיוחדת לעם ישראל.

במערכת זמנים זו, עם ישראל איננו משועבד לזמן, אלא שולט בו: “ישראל דקדשינהו לזמנים” (ברכות מט.). בגמרא (ראש השנה כה:) מבואר, שאם לא הספיקו לקדש את החודש, אזי אף שכל ישראל ראו את הלבנה, החודש אינו מקודש. כלומר, עם ישראל הוא שקובע את הזמנים.

לכן, השימוש בתאריך העברי מבטא שייכות מיוחדת לעם ישראל ולמערכת הזמנים המיוחדת שלו.

סלידה מהתאריך הלועזי

גם אם אין איסור פורמלי בשימוש בתאריך הלועזי, צריכה להיות לנו סלידה מתאריך זה. גם אם אין איסור פורמלי של עבודה זרה, הרי שיש כאן תאריך שמבחינה מוצהרת, מתעד את הולדתו של אותו האיש, שייסד את הנצרות.

הטבח שטבחו בנו הנוצרים בכל השנים לא יכול להישכח – מסעי הצלב והאינקוויזיציה הם רק חלק מהטבח ושפיכות הדמים של הנוצרים בנו. לכן, השימוש בתאריך המבטא את הולדת אותו האיש, מייסד הנצרות, צריך לגרום לנו לדחייה ולריחוק.

מרן הרב קוק, במקומות רבים, מבטא את סלידתו מן הנצרות. בערפילי טוהר (נח) כותב מרן הרב, שבילדותו, כאשר היה מסתובב ליד כנסיות, היה מרגיש כאילו נמצא ליד בית הכיסא (עיין גם אגרות הראי”ה, ד, רעז). זו צריכה להיות תחושתנו מהנצרות! אמנם אין אנו מציעים להילחם עימה, אך בוודאי שלא לנהוג בה באחווה.

הלכה למעשה

המסקנות העולות הן, שצריך להשתמש בתאריך עברי עד כמה שניתן. כשצריך, ניתן להשתמש בתאריך לועזי, אבל ראוי להשתדל לכתוב גם את העברי (בכך מרוויחים שני דברים: ראשית, מזכירים את התאריך העברי, שכאמור יש בכך חשיבות מיוחדת. שנית, מראים שהשימוש בתאריך הלועזי הוא רק בגלל הצורך הטכני).

עדיף לכתוב רק את שתי הספרות האחרונות של השנה (16′) ולא את השונה כולה. יש אומרים שעדיף לכתוב את שמות החודשים ולא במספרים, כי התורה הקפידה על “החודש הראשון”, דהיינו על מניין החודשים. ויש המוסיפים לכתיבת התאריך הלועזי “למניינם”.

“כי דורש דמים אותם זכר לא שכח צעקת ענווים… ונקיתי דמם לא נקיתי וה’ שוכן בציון…”.

The post שימוש בתאריך לועזי appeared first on סולמות.

התמודדות מורכבת שרבים נחשפים אליה בשנים האחרונות היא הפלאפון החכם. האם קיימת חובה הלכתית ותורנית להתקין בו תכנת סינון?

הסתכלות אסורה

הסתכלות בתמונות לא צנועות לשם פריצות בוודאי אסורה גם דרך הפלאפון. אלו מראות מושכים ומגרים, שבוודאי גורמים לעבור על “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”, ובוודאי גורמים להרהור רע, ולכן פשוט וברור שהדבר אסור. דברים אלו אסורים גם לבנות (ילקוט שמעוני שמו”א ט, רמז קח; שו”ת שבט הלוי ה, קצו; אגרות משה אבה”ע א, סט). הרמב”ם (הלכות תשובה פ”ד ה”ד) כותב כמה חמורה הסתכלות בעריות:

המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום שהוא אומר וכי בעלתי או קרבתי אצלה, והוא אינו יודע שראיית העינים עון גדול שהיא גורמת לגופן של עריות שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.

ההנאה בראייה היא הנאה הנובעת רק מן הרוח ללא שילוב של הגוף, ומחוברת לנקודה הפנימית של האדם, ולכן יש בכך פגם גדול אף שאין בה מעשה. נוסף על כך, כאשר אדם שקוע בהסתכלות ובהרהורי עבירה, העבירה מלווה אותו ללא הגבלת זמן, והוא יכול להוסיף ולחטוא כרצונו, כך שהוא ייכשל בחטא זה הרבה יותר מחטאים אחרים. לכן הדגישו חז”ל ש”הרהורי עבירה קשו מעבירה” (עיינו יומא כט:; רש”י שם ורמב”ם, מורה נבוכים, ח”ג ח’) – הדמיון לעתים גדול מן המעשה, כי המעשה הוא הנאה מסוימת ומוגבלת בעוד הדמיון מכיל גם הנאות לא ריאליות.

איסור הבא לאדם בעל כרחו

הגמרא במסכת בבא בתרא (נ”ז ע”ב) דנה באדם שעובר ליד נשים שעושות כביסה ובעל כרחו רואה מראות לא צנועים. לפי מסקנת הגמרא, אם יש דרך אחרת שבה האדם יכול ללכת (“איכא דרכא אחרינא”), חובה עליו ללכת בדרך זו. לפי זה, לכאורה, כל עוד לא היתה תוכנת סינון ייתכן שהיה ניתן להגדיר את הגלישה כ”ליכא דרכא אחרינא”. אולם, כיום שיש תוכנת סינון, הרי שהדבר נחשב כ”איכא דרכא אחרינא”.

עם זאת, בהגדרת המושג “ליכא דרכא אחרינא” ישנם כמה אפיונים שצריך לדון בהם ולכן ייתכן שאין בכך חובה מצד הדין. אולם המראות שעשויים לראות בפלאפון, ושלצערנו אנשים רבים רואים, הם חמורים בהרבה מאשר אישה שעושה כביסה על הנהר (ובקרב בני נוער מעידות הסטטיסטיקות על רוב מוחלט שנחשף לדברים חמורים מאוד!). פרט לכך, כיוון שאנשים משקיעים סכומים גדולים בפלאפון, וגם בכיסוי וכדומה, הרי שאין זה נכון לומר שהעלות השולית של תכנה כזו היא טרחה מרובה. עבור יופי של כיסוי או נוחות של פלאפון אדם משקיע פי עשרה, וממילא ראוי ונכון שישקיע כך גם עבור תוכנת סינון.

הנמכת האישיות ופגיעה ביחס לחיי המשפחה

השלחן ערוך (או”ח שז, טז) פוסק שאין לקרוא בספרים המעוררים חשק ותאווה. התעסקות בתכנים נמוכים משפילה את האדם, מרחיקה אותו מהקב”ה, ומחזקת את הצדדים השליליים באישיותו. נראה שאיסור זה מתייחס הן לגברים והן לנשים. בנוסף, עיסוק לא צנוע בתכנים שהצניעות יפה להם, פוגע ביחס הנפשי לכל חיי המשפחה שבין איש לאשתו. נזק זה חמור במיוחד אצל מי שחיי המשפחה טרם בנויים אצלו (כגון בני נוער).

האם אנחנו לא יודעים לשמור על עצמנו?

יש הטוענים שתכנת סינון מונעת את הבחירה החופשית ואת האחריות האישית. אולם, האמת הפוכה. תכנת סינון מאפשרת בחירה חופשית! ללא תכנת סינון מופיעים באופן פתאומי בפני האדם מראות לא צנועים שלא היה מעלה על דעתו. ראיית המראה נעשתה בעל כרחו של האדם, ללא מתן אפשרות לבחירה חופשית. כשהראייה כבר נעשתה, בדרך כלל כל הגירוי כבר נעשה, והפגימה כבר התרחשה בנפשו של האדם. דווקא כשיש תכנת סינון, האדם יכול לשלוט בעצמו, להשתמש בבחירתו החופשית, ולהיזהר שלא להיכשל בניסיונות הרבים הרובצים לפתחו למרות תכנת הסינון.

נוסף על כך, למרות שצריך “סינון” בכדי שלא להגיע לידי חטא, הרי שהסינון עוזר רק להרחיק את החטא, וליצור קשיים רבים יותר בהגעה אל החטא. אולם, כל סינון עדיין משאיר עבודה עצמית רבה. כל סינון ניתן לעקוף, וניתן גם לגשת למכשירים אחרים לא מסוננים, אולם, הסינון מאפשר רמת סיכון סבירה שניתן במאמץ להתגבר עליה. ללא סינון, לעתים רמת הסיכון גבוהה כל כך, שהיא מקשה מאוד על התנהגות נכונה, והיא בכלל ואל תביאנו לא “לידי ניסיון ולא לידי ביזיון” (ברכות ס’ ע”ב).

סיכום

התקנת תכנת סינון על הפלאפון החכם איננה מורידה את האחריות האישית, אלא אדרבה, היא מאפשרת לבעלי הסמארטפונים לשמור על הבחירה החופשית ועל הרמה הערכית שלהם. היא נותנת לכל אחד להחליט מה ברצונו לראות, ומה ברצונו להרחיק. ללא תוכנה שכזו, פעמים רבות האדם נטול בחירה חופשית, ומראות אסורות יופיעו לפניו, וגם מביא עצמו פעמים רבות לידי ניסיון מסוכן מידי.

מבחינה הלכתית, ייתכן שבימינו כאשר ישנה אפשרות לתכנת סינון, הרי שללא תכנת סינון מוגדר המצב כ”איכא דרכא אחרינא”, וגם ראיה אסורה שמגיעה בעל כרחו של אדם נזקפת לחובתו. כמו כן, כיוון שרבות הנפילות במכשירים אלו, וזהו דבר הדורש תיקון בדור, צריכים כולם להתאמץ ולשים תוכנות סינון, הן בפלאפון והן במחשבים.

לכן  ראוי ונכון שכל מי שיש לו סמארטפון יתקין עליו תכנת סינון. הדבר אמור אפילו במי שנצרך לסמארטפון לצורך עבודתו, וקל וחומר למי שמשתמש בסמארטפון לשם הנאה ובילוי. אצל בני נוער התקנת תכנת סינון מחויבת ביותר, עקב הרגלי השימוש האופייניים להם, והסיכוי הגדול לפגיעה רוחנית שעלולה להשפיע גם על המשך החיים, וכמו כן, לאור המציאות הקיימת כיום, בה מחקרים מוכיחים על חשיפה של רוב מוחלט של בני הנוער למראות חמורים ביותר.

יש להוסיף שמי שנכשל פעם במראות אסורות בסמארטפון, בוודאי חייב לשים תכנת סינון, ואף להשקיע בה כסף וכדומה, גם מצד חשש הזהירות להבא, וגם כדרך לחזרה בתשובה, כפי שכתבו הפוסקים בתשובות רבות בעניינים אלו, ובע”ה בזכות המאמץ, תתקבל תשובתו ברצון.

כמובן, שפרט לתכנת הסינון, צריך להישמר מהתמכרות לסמארטפון, מבזבוז זמן במשחקים מתמשכים, משימוש בו בזמן התפילות וכדומה. הסמארטפון הוא כחרב פיפיות. יכול אדם להשתמש בסמארטפון ככלי לשימושים שונים ואף משמעותיים בניהול חייו, יכול הוא להשתמש בו אף לתורה ולחסד, אולם בקלות עלול אדם להרוס את חייו במכשיר זה, וכאשר “הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו” (אסתר ו’, יג); במקרה שכזה “נוח לו לסמארטפון שלא נברא משנברא” (עיינו עירובין יג:). צריך להיזהר שלא נהפוך לעבדי הסמארטפון המשועבדים לו, אלא ננהג כבני חורין היודעים להגביל אותו ולהשתמש בו בדרך הישר בלבד.

The post החובה לשים סינון בפלאפון appeared first on סולמות.