אסור לדבר?

בפרשת קדושים אומרת התורה (ויקרא י”ט, טז):

לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך, אני ה’.

מה פירוש הציווי “לא תלך רכיל בעמיך”?

חז”ל (ירושלמי פאה פ”א ה”א) מסבירים, שהמילה “רכיל” קשורה למילה “רוכל” – אדם העובר ממקום למקום כדי למכור את סחורתו. התורה אוסרת עלינו ללכת ממקום למקום, לשמוע שמועות ולהעביר אותן, וזהו איסור רכילות ולשון הרע:

אזהרה ללשון הרע מנין? … תני רבי ישמעאל: “לא תלך רכיל בעמך” – זו רכילת לשון הרע. תני רבי נחמיה: שלא תהא כרוכל הזה, מטעין דבריו של זה לזה ושל זה לזה.

 

חומרת איסור לשון הרע

הרמב”ם (שם, ה”ג) כותב עד כמה חמור איסור לשון הרע:

אמרו חכמים: שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא: עבודת כוכבים, וגילוי עריות, ושפיכות דמים – ולשון הרע כנגד כולם.

ועוד אמרו חכמים, כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר…

ועוד אמרו חכמים, שלושה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו.

פרט לדברי הרמב”ם, ישנם מקורות רבים נוספים שמהם ניתן ללמוד על חומרת איסור לשון הרע – חטא המרגלים (“לא נחתם גזר דין… אלא על לשון הרע” (משנה ערכין פ”ג מ”ה)), הצרעת ומקורות נוספים. אך מדוע איסור לשון הרע כה חמור?

הירושלמי (פאה פ”א ה”א) אומר:

אמר רבי אבא בר כהנא: דורו של דוד כולם צדיקים היו, ועל ידי שהיה להן דילטורים (מלשינים) היו יוצאים במלחמה והיו נופלים… אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היה להן דילטורין (מלשינים) היו יורדים למלחמה ונוצחין.

דוד המלך היה מלך צדיק, ואילו אחאב היה מלך רשע ביותר. ובכל זאת, צבאותיו של אחאב הצליחו במלחמות יותר מאשר צבאותיו של דוד. מדוע? הירושלמי מסביר, שבדורו של דוד המלך לא הקפידו על לשון הרע ומספר פעמים ההלשנות העמידו את חייו של דוד המלך בסכנה ממשית (שמואל א כ”ג, יא; שם כ”ו, א), ואף הביאו להריגת עיר שלמה של כהנים (שם, כ”ב)! הלשנות אלו הן סימן לכך שהחברה הייתה מפולגת, ובצורה כזו לא ניתן לנהל צבא ולא לנצח במלחמות.

לעומת זאת, בדורו של אחאב הקפידו לא להלשין איש על רעהו ולא לספר לשון הרע (שהרי כאשר עובדיה החביא את נביאי ה’ במערה (מלכים א, י”ח) רבים בעם ידעו זאת, ואיש לא סיפר למלך). לכן הייתה אחדות בעם והצבא היה חזק וניצח במלחמותיו.

אמנם מדובר במקרים חמורים וקיצוניים, אך ניתן ללמוד מהם עד כמה שמירת הלשון היא הבסיס לקיומנו. חברה שיש בה לשון הרע ורכילות היא חברה מקולקלת, שאינה יכולה להתקיים. כל אחד חושב ואומר דברים רעים על חברו, וכך השנאה והכעס מתגברים, וממילא המרקם החברתי מתפרק. וכאשר המרקם החברתי מתפרק – ממילא הרבה יותר קשה לנו לחיות, שהרי איננו יכולים לחיות לבד ואנו זקוקים לחברה שסביבנו.

נמצא, שהמדבר לשון הרע ממוטט את העולם ופוגע באפשרות שלנו לחיות, ולכן זוהי עבירה כה חמורה.

איך אפשר לדבר?

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין היה מגדולי הרבנים באירופה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הוא ראה צורך לחזק את הדור באיסור לשון הרע, ולכן כתב ספר שמבאר כל ענייני לשון הרע – החפץ חיים (שעל שמו הוא נקרא), על פי הפסוקים (תהלים ל”ד, יג-יד): “מי האיש החפץ חיים… נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה”.

בפתיחה לספר כותב החפץ חיים שאדם המדבר לשון הרע עובר על כמה איסורי תורה בכל דיבור ודיבור, ובמקרים מסוימים הוא אף עלול לעבור על עשרות איסורים!

פעם שאלו את החפץ חיים: לאחר כתיבת ספרך על לשון הרע, כיצד יכול אתה לדבר?! ענה החפץ חיים: אדרבה, לפני שכתבתי את הספר באמת לא יכולתי לדבר, אך כעת, לאחר שלמדתי וכתבתי את הלכות לשון הרע אני יכול לדבר, כי כעת אני יודע מה מותר לומר!

ועוד כתב החפץ חיים (הקדמה, ד”ה ואם רואה), שלעתים היצר הרע מנסה לומר לנו שאיסור לשון הרע כולל כמעט כל דיבור, וכך נחשוב שאין אפשרות לדבר ללא לשון הרע וממילא לא נקפיד כלל על הלכות אלו:

ואם רואה היצר הרע שבאלו ענינים לא ינצח לאדם, הוא מרמה אותו בהיפך, שמחמיר עליו כל כך בענין לשון הרע עד שמראה לו שהכל נכנס בכלל לשון הרע, ואם כן אי אפשר לחיות חיי תבל בענין זה אם לא שיפרוש לגמרי מעניני העולם.

אולם האמת הפוכה! בהחלט ניתן לדבר מתוך הקפדה על לשון הרע, ואדרבה, דיבור מתוך הקפדה על הלכות לשון הרע הוא דיבור כשר וטהור, שבעזרתו אנו שומרים על עצמנו ומקיימים קשרים חברתיים על בסיס כשר וטהור.

מעשה ברוכל

במדרש רבה (ויקרא טז) מסופר על רוכל שהיה מסתובב בין העיירות, והיה מכריז כי הוא מוכר “סם חיים”. רבי ינאי, שהיה ספון בבית המדרש ולמד תורה, רצה לדעת מהו אותו סם חיים, אולם הרוכל סירב לגלות לו. רק כשיצא רבי ינאי מבית המדרש אל הרחוב, הוציא הרוכל ספר תהלים והראה לו את הפסוקים: “מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה” (תהלים ל”ד, יג-יד). בעקבות זאת אמר רבי ינאי:

כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה, ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו.

המדרש לכאורה אינו ברור: מדוע סירב תחילה הרוכל לומר לרבי ינאי מהו סם החיים, וגילה לו רק לאחר שיצא אל הרחוב?

בנוסף, דברי רבי ינאי אינם ברורים: מדוע עד היום לא הבין את פשוטו של מקרא? וכיצד הרוכל, שרק הקריא את הפסוק מבלי להוסיף הסבר, ביאר לרבי ינאי את פשוטו של מקרא?

כדי להבין את תשובתו של רבי ינאי, נשים לב לשתי נקודות מעניינות:

1. מי שמוכר את סם החיים של שמירת הלשון הוא דווקא רוכל, בו בזמן שרכילות היא הכינוי של התורה לאמירת לשון הרע (“לֹא תֵלֵךְ רָכִיל”).
2. רק כאשר רבי ינאי יצא מבית המדרש אל הרחוב גילה לו הרוכל מהו סם החיים.

נראה, שזהו בדיוק חידושו של הרוכל: רבי ינאי היה סבור שכדי להימנע מלשון הרע, יש להימנע מדיבור כמה שניתן. לכן הוא היה ספון בבית המדרש, מקום שבו לא צריך לדבר ולשוחח על מעשי בני אדם וממילא קל להימנע בו מלשון הרע.

אך הרוכל בא וחידש, שאפשר להיות רוכל ולדבר עם אנשים, ויחד עם זאת לא לדבר לשון הרע. אפשר להיות שותפים בחברה, לדבר עם אנשים, לספר על חוויותינו ועל קשיינו – מבלי לעבור על איסור לשון הרע (על פי הכתב סופר, פרשת מצורע, ד”ה זאת תהי’).

לכן התפעל רבי ינאי ואמר שהרוכל לימד אותו את פשט הפסוק: בפסוק לא כתוב רק “נְצֹר לְשׁוֹנְךָ” אלא “נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע” – טוב לדבר עם הבריות, ויש להימנע רק מדברים רעים.

סם חיים

מדוע על ידי שמירה מלשון הרע זוכים בחיים?

נראה שאין זו רק הבטחת שכר על שמירת לשון הרע, אלא תוצאה ישירה. אדם שמתרגל לדבר דברים רעים ולהדגיש את החסרונות שהוא רואה, איננו פנוי לראות טוב. מאידך, אדם שמתרגל לדבר דברים טובים מתרגל לראות טוב באחרים, וממילא מסתכל על כל הסביבה וגם על עצמו מתוך נקודת ראות טובה וחיובית. אדם כזה, חייו נעימים ואיכותיים יותר, וממילא בדרך כלל גם ארוכים יותר (שמעתי מאבי מורי ר’ דוד רימון ז”ל).