פתרון נוסף שמצוי כיום לצריכת ירקות בשנת השמיטה הוא קנייה מגידולי הערבה. פתרון זה מתבסס על קביעת המשנה שישנם מקומות שבהם לא חלה מצוות השמיטה.
ארץ ישראל נכבשה ונתקדשה פעמיים: פעם אחת על ידי עולי מצרים (“קדושה ראשונה”), ופעם שנייה על ידי עולי בבל (“קדושה שנייה”). גבולות עולי מצרים וגבולות עולי בבל שונים זה מזה. לאור ההבדל בין הקדושות השונות, מבדילה המשנה (פ”ו מ”א) בין שלושה תחומים שונים לעניין שביעית:
שלש ארצות לשביעית: כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב – לא נאכל ולא נעבד. וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה – נאכל אבל לא נעבד. מן הנהר ומאמנה ולפנים – נאכל ונעבד.
אם כן, בשטחים שנכבשו על ידי עולי בבל נוהגת השביעית בכל הלכותיה, בשטחים שלא נכבשו אפילו על ידי עולי מצרים השביעית כלל לא נוהגת, ובתחום שנכבש על ידי עולי מצרים ולא על ידי עולי בבל השביעית נוהגת באופן מסויג: “נאכל אבל לא נעבד” (להלן נבאר משמעות דין זה).
גבול עולי מצרים
ישנה מחלוקת גדולה בשאלה היכן בדיוק עובר הגבול הדרומי של ארץ ישראל. למעשה ישנן כמה שיטות מרכזיות. שיטה אחת היא שהגבול עובר במרכז הנגב – יש אומרים שדרומית לשדה בוקר, כך שמצפה רמון נמצאת מחוץ לגבולות הארץ
למעשה, החל משנת תשל”ג אימץ הבד”ץ של העדה החרדית את העמדה שלפיה הגבול הדרומי של ארץ ישראל עובר מדרום למכתש רמון (אף שלדעתם מעיקר הדין ההלכה כדעת תבואת הארץ), ובכל השטח שמדרום לגבול זה לא נוהגת שביעית ומותר לעבד בו את הקרקע, וכן דעת הרב יעקב אריאל (שו”ת באהלה של תורה, ח”ג, סימן א’ אות ה), אלא שלדעתו יש לעשות באיזורים אלו היתר מכירה לחומרה.
לעומת זאת, דעת הגרש”ז אויערבך (כך הובא בשמו בשו”ת באהלה של תורה שם, אות ו), הרב אלישיב (הובא בהליכות שדה 93, עמ’ 16) והילקוט יוסף (שביעית עמ’ ע) היא שהגבול הדרומי של הארץ עובר בקו הרוחב 30°, ורק השטח שמדרום לו פטור ממצוות השביעית.
גבול עולי בבל
כפי שראינו, המשנה מזכירה תחום נוסף שבו דיני השביעית קלים יותר, והוא התחום שהיה בגבול עולי מצרים אך לא נכבש על ידי עולי בבל. בנוגע לתחום זה קובעת המשנה כי הוא “נאכל, אבל לא נעבד”. הראשונים נחלקו כיצד לבאר הלכה זו, כאשר לכל הדעות בתחום זה נאסרה העבודה בקרקע בשביעית, ולדעת ראשונים רבים אין בתחום זה איסור ספיחים. וכך פוסק הרמב”ם (פ”ד הכ”ו):
כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה, וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד… אף על פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרים באכילה.
וכך מכריע החזון איש (כ”ו, סדר השביעית, ד).
היכן עובר גבול עולי בבל?
בנוגע לגבול הצפוני והמזרחי של מדינת ישראל (כולל רמת הגולן) ישנה הסכמה שכמעט כולו כלול בתחום עולי בבל. השאלה התעוררה – בדומה לגבול עולי מצרים – בעיקר בנוגע לגבול הדרומי. הדיון המרכזי נסוב סביב זיהוי העיר רקם. המשנה (גיטין פ”א מ”ב) מציינת את גבולות הארץ לעניין גיטין, ומבארת מה נחשב כחוץ לארץ:
רבי יהודה אומר: מרקם למזרח, ורקם – כמזרח, מאשקלון לדרום, ואשקלון – כדרום, מעכו לצפון, ועכו – כצפון.
תוספות (גיטין ב. ד”ה ואשקלון) ושאר הראשונים מסבירים שתחום זה הוא גבול עולי בבל, ומכאן שרקם, אשקלון ועכו הן מחוץ לגבול עולי בבל.
היכן נמצאת רקם? יש הסבורים כי רקם היא פטרה, יש הסבורים כי היא במערבהּ של ארץ ישראל (דרומית לאשקלון), ויש אומרים שהיא נמצאת בצפון מזרח הארץ (עיינו שו”ת באהלה של תורה, ח”ג, סימן א’). הזיהויים השונים משפיעים על מעמדם של אזורים שונים, כדוגמת עזה, אשקלון והנגב המערבי. למעשה נראה שכיוון שזיהויה של עזה הוא זיהוי ודאי, וללא ספק היא נמצאת מחוץ לגבול עולי בבל, הרי שהנגב המערבי נחשב בגבול עולי מצרים, ויש בו איסור מלאכה בקרקע אך לא איסור ספיחים.
יש לציין, שגם אם אין איסור ספיחים במקומות אלו, אין זה אומר שהם אינם נחשבים כחלק מארץ ישראל! כל הדיון הוא רק ביחס לאיסור ספיחים באזורים אלו.
לסיכום: ניתן לקנות מגידולי הערבה הדרומית (דהיינו, מדרום לקו הרוחב 30°) בשמיטה, כיוון שלדעת רוב הפוסקים אזור זה נמצא מחוץ לגבול עולי מצרים, וכך גם בנוגע לגידולי הערבה התיכונה (מדרום למצפה רמון). עם זאת, במקומות אלו ראוי שיהיה היתר מכירה (לחומרה). יש עדיפות לקניית תוצרת של היתר מכירה מן הנגב המערבי (על פני היתר מכירה משאר הארץ), כיוון שאזור זה נמצא מחוץ לגבול עולי בבל ואין בו איסור ספיחים, ובנוסף ייתכן שחלק מן הבעיות שעלולות להיות בהיתר המכירה (כגון איסור “לא תחנם”) אינן קיימות באזור זה.