כתב בעל הלכות גדולות (הובא בתוספות מנחות סו ע”א ד”ה זכר; מגילה כ ע”ב ד”ה כל):
פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר – שוב אינו סופר, משום דבעיא ‘תמימות’.
בפסוק העוסק בספירת העומר נאמר: “שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת” (ויקרא כ”ג, טו), מכאן ניתן להסיק שהספירה צריכה להיות שלמה, ואם החסיר אפילו פעם אחת – פגם במצווה ואינו יכול לספור עוד.
התוספות (מנחות שם) עצמם חולקים על בה”ג, וכותבים שפסיקתו “תימה גדולה הוא ולא ייתכן”. לדעתם, גם מי ששכח לספור יום או כמה ימים יכול להמשיך ולספור בברכה.
הרא”ש (פסחים פ”י סי’ מ’) כותב כדברי התוספות, ומנמק מדוע דברי בה”ג קשים:
ואין נראה לר”י, דכל לילה ולילה מצווה בפני עצמה היא.
כלומר, כיוון שכל יום הוא מצווה, לכן גם אם הפסיק כמה לילות יכול להמשיך ולספור בברכה. לפי זה מסתבר שהמחלוקת בין התוספות לבה”ג היא האם ספירת העומר היא מצווה אחת או שאלו מצוות נפרדות: בה”ג סבור שספירת כל הימים היא מצווה אחת, וצריך לעשותה בשלמות (“תמימות”), ואילו התוספות סבורים שכל יום הוא מצווה בפני עצמה, ולכן גם אם שכח כמה ימים יכול להמשיך ולספור (בברכה).
הסבר נוסף בשיטת בה”ג
אולם על שיטת בה”ג יש קושיה גדולה שהקשה רבנו ישעיה דטראני ((הרי”ד) ספר המכריע, כ”ט; ועיינו בשבולי הלקט, רל”ד): כיוון שמברכים על הספירה בכל יום מוכח שכל יום הוא מצווה בפני עצמה, שלא כבה”ג!
מו”ר הרב ליכטנשטיין זצ”ל הסביר את שיטת בה”ג באופן שונה, ויישב בכך את קושיית הרי”ד. הקושיה מתבססת על שתי נקודות הנחה:
- ספירת כל אחד מימי ספירת העומר היא מצווה נפרדת.
- כיוון שספירת כל אחד מהימים היא מצווה נפרדת, ניתן לקיים רק חלק ממצוות הספירה, גם אם דילגנו על כמה ממצוות הספירה.
כדי לבאר את דעת בה”ג, ניתן לחלוק על אחת מנקודות ההנחה: ייתכן שבה”ג חולק על נקודת הנחה א’, וסובר שמצוות ספירת העומר היא מצווה אחת. כאמור, לפי הסבר זה יצטרך בה”ג להתמודד עם השאלה מדוע מברכים בכל יום על הספירה.
אולם ייתכן שבה”ג מסכים לנקודת הנחה א’, ואף הוא סובר שספירת כל יום היא מצווה נפרדת, אלא שהוא חולק על נקודת הנחה ב’, ולדעתו כל מצווה תלויה במצווה שלפניה. המצווה לספור את הימים מתאריך אחד עד תאריך אחר היא במהותה מצווה שיש בה הדרגתיות ועקביות, ולכן היא מחייבת בהכרח שלא לדלג על אף יום – אי אפשר לקיים את מצוות ספירת עשרים ימים, מבלי לקיים קודם לכן את מצוות ספירת תשעה עשר ימים. לפיכך, מי שדילג על יום מסוים אינו יכול להמשיך לספור כיוון שרצף הספירה שלו נפגם.
דבר זה מלמד אותנו על עיקרון רוחני משמעותי: הספירה משקפת גם התקדמות רוחנית. התקדמות רוחנית צריכה להיות שלב אחרי שלב, ואי אפשר לקפוץ במהלכה על שלבים. אם החסיר האדם ספירה של יום מסוים, ממילא איננו יכול לקפוץ ליום הבא. בבניין רוחני כל שלב משמעותי!
הלכה למעשה
כיצד יש לנהוג הלכה למעשה? טעות נפוצה היא לחשוב שהשוכח יום אחד הפסיד את המצווה ואינו ממשיך לספור בשאר הימים. אולם אין זו פסיקת השולחן ערוך (תפ”ט, ח):
אם שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה.
השולחן ערוך פוסק שהשוכח יום אחד ממשיך לספור בשאר הלילות בלא ברכה. פסק זה נובע מכך שלדעת רוב הראשונים אין תלות בין הימים, ובכל יום ויום יש מצווה בפני עצמה. לכן גם אם שכח לספור יום אחד – ימשיך לספור. אלא שלעניין ברכה, כיוון שניתן לקיים את המצווה גם בלא ברכה, ואנו רוצים להיזהר מחשש של ברכה לבטלה – החמירו שלא לברך. אך עצם החובה מעיקר הדין לספור בשאר הימים – במקומה עומדת, כאילו לא שכח כלל!
לסיכום: גם מי ששכח יום אחד (או כמה ימים) לא הפסיד את מצוות ספירת העומר. הוא צריך להמשיך לספור באותה הקפדה, כי לדעת רוב הראשונים הוא עדיין ממשיך לקיים את המצווה. עם זאת, עליו לספור בלא ברכה (כדי לחשוש לדעת בה”ג הסובר שבאמת הפסיד את המצווה, ולדעתו זו ברכה לבטלה). מכל מקום, עליו לכוון לצאת ידי חובת הברכה בברכתו של שליח הציבור (או שיבקש מאדם אחר שיכוון להוציאו ידי חובה בברכה) ולענות אמן אחר ברכתו, ובכך ירוויח גם את הברכה (משנה ברורה ס”ק לז).
