“וספרתם לכם”
מצוות עשה מן התורה לספור חמישים יום, החל ביום הקרבת העומר מן השעורים (ט”ז בניסן) וכלה ביום הקרבת שתי הלחם מן החיטים (חג השבועות). וזו לשון הכתוב (ויקרא כ”ג, טו-טז):
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’:
לחג השבועות אין תאריך מפורש בתורה. רק על ידי ספירת העומר ניתן לדעת מתי חג השבועות חל. מדוע אין תאריך לחג השבועות? החזקוני (ויקרא כ”ג, כא) מסביר שאם היה תאריך לחג השבועות, לא היינו מקפידים כל כך על הספירה, “רק היינו סומכים לעשות החג בזמנו”. כיוון שיש חשיבות גדולה מאוד בספירת העומר, “ודבר גדול תלוי במניינו”, דאגה התורה שנקפיד על הספירה.
מדוע חשוב כל כך לספור ספירת העומר? הרמב”ן (ויקרא כ”ג, לו) מסביר שמטרת הספירה היא לחבר בין פסח לשבועות, וליצור כעין חג המתמשך על פני ארבעים ותשעה ימי הספירה. פסח הוא יום טוב ראשון של החג, שבועות הוא יום טוב אחרון, וימי הספירה הם כחול המועד – “והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד”.
מדוע חשוב כל כך לחבר בין פסח לשבועות?
ספר החינוך (מצווה ש”ו) מסביר שהספירה נועדה להראות עד כמה עם ישראל שואף לקבל את התורה. העם היוצא ממצרים מבין שעצם היציאה מעבדות מצרים אינה פסגת שאיפותיו, אלא קבלת מלכותו של הקב”ה ותורתו היא התכלית שלשמה הוא יצא ממצרים. לכן, מהרגע שהעם יוצא לחרות ומשתחרר מעול מצרים, הספירה מתחילה – ספירה המבהירה עד כמה העם מחכה להגיע ליום הגדול של מתן תורה, “שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם”. הרמב”ם (מורה נבוכים ח”ג, פמ”ג) מוסיף שספירת הימים היא “כמי שמצפה לבוא האהוב בבני האדם אליו, שהוא סופר את הימים בשעות”.
אולם בתורה לא הוזכר במפורש הצד הרוחני, ומה שהוזכר הוא הצד החקלאי. ספירת העומר מוצגת בתורה כתהליך שמתחיל בהבאת “עומר התנופה” העשוי משעורים בחג הפסח, ומסתיים בהקרבת שתי הלחם המובאים מן החטים בחג השבועות. כלומר, זהו תהליך שקשור לכל סוגי התבואה. נוסף על כך, יש בתהליך זה התקדמות מהעומר העשוי משעורים – מאכל בהמה (עיינו סוטה ט ע”א), אל שתי הלחם העשויים מחיטים – מאכל אדם (ואף מאכל אדם משובח (הוריות יג ע”ב; ברכות מ ע”א)). מכל מקום, תהליך זה משקף דווקא את הצד החומרי של ספירת העומר ואת ההודאה עליו, ולא את המעבר מיציאת מצרים למתן תורה.
מסתבר שיש כאן אמירה חשובה. התורה אינה מתייחסת לצד החומרי והחקלאי כשלעצמו, אלא דווקא לתבואת ארץ ישראל. בארץ ישראל יש משמעות רוחנית גם לחקלאות ולעבודת האדמה.
מהו “ממחרת השבת”?
יש מחלוקת (מנחות סה ע”א – סו ע”א) בין הבייתוסים והפרושים כיצד להסביר את הביטוי “מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת”. לדעת הבייתוסים, הפסוק מדבר על השבת הרגילה שבתוך חג הפסח (שבת בראשית), ולכן יש להתחיל לספור ביום ראשון בשבוע. לעומת זאת, הפרושים סוברים ש”ממחרת השבת” היינו למחרת יום טוב הראשון של פסח. למחלוקת זו יש השלכה הלכתית נוספת: על פי הבייתוסים, לא ייתכן שיום קצירת העומר יחול בשבת שהרי לעולם הוא חל “ממחרת השבת”, כלומר ביום ראשון. אולם לפי הפרושים, אם יחול יום טוב ראשון של פסח ביום שישי (דבר שהיה אפשרי בזמן שהיו מקדשים את החודש על פי הראייה), הרי שתחול קצירת העומר בשבת (עיינו מנחות סג ע”ב – סד ע”א).
מרן הרב קוק זצ”ל (מאמרי הראיה עמ’ 181-179) מסביר שקרבן יחיד אינו יכול לדחות את השבת, ואילו קרבן ציבור יכול לדחות את השבת. הוויכוח בין הפרושים והבייתוסים לא היה על קדושת השבת – “הביתוסיות ודאי לא היתה חרדה על קדושת השבת ושמירתו יותר משומרי התורה הנצחיים, הפרושים, ולא בשביל משמרת השבת ממלאכת קצירת העומר היתה מלחמתם כל כך נטושה”. הוויכוח היה אם החקלאות בארץ ישראל נוגעת לפרט ולכלכלתו בלבד ונועדה רק לאפשר מחיה ומזון, ולכן אינה דוחה את השבת, או שהחקלאות “היא ספוגת קודש, והקודש הזה שביסוד החקלאי מובלט הוא על ידי זה שחגיגת ראשית הקציר, העומר, עולה הוא למדרגת עבודת הקודש היותר עליונה, והקרבן המקודש עמו הוא קרבן ציבור שדוחה את השבת”.
החקלאות בארץ ישראל נובעת ממעיין של קדושה, והיא קשורה במהותה לתפקידו ולמקומו של עם ישראל. לכן, גם חגיגת תחילת הקציר היא חגיגה של עם ישראל כולו (ולכן היא דוחה את השבת).
תהליכי הקדושה בספירת העומר
אם כך, ספירת העומר מייצגת שני תהליכים של קדושה. האחד הוא התהליך הרוחני שמיציאת מצרים ועד מתן תורה, והאחר הוא התהליך החקלאי, תהליך שיש בו הודאה על התבואה, הודאה שטמונה בה הכרה בקדושתה המיוחדת של הארץ.
מתברר כי הספירה קשורה באופן מיוחד לארץ ישראל. זכינו להיות בארץ ישראל ולהתיישב בה! אבותינו יכלו לקיים רק את הצד הרוחני של קבלת התורה. אמנם אין לנו עדיין בית מקדש, וגם אין קרבן העומר ושתי הלחם, אולם כאמור זכינו להיות בארץ ולהתיישב בה. ההתקדמות הרוחנית שלנו בימי העומר מחוברת לארץ ישראל, ויש בכך מעלה גדולה.
ישנם מעגלים נוספים של התקדמות בספירת העומר. בעלי הקבלה והחסידות הדגישו את התהליך של ספירת העומר בתוך עולם הספירות. המציאות הא-להית היא מציאות אין-סופית, והאדם אינו יכול להשיגה. ישנם ‘לבושים’ שאותה מציאות א-להית רוחנית מתעטפת בהם, ואנו יכולים לקלוט ולספוג את המציאות הא-להית דרכם. הספירות השונות מייצגות התקדמות בגילוי הא-להי במהלך ימי הספירה.
מעגל נוסף הוא ההתקדמות מעולם הפרט לעולם הכלל. המשנה (מנחות סח ע”ב) אומרת: “העומר היה מתיר במדינה, ושתי הלחם במקדש”. הקרבת העומר בט”ז בניסן הייתה מתירה לכל אדם לאכול מן התבואה החדשה. אולם בבית המקדש הביאו את קרבנות הצומח מן התבואה הישנה גם לאחר מכן. רק לאחר הקרבת שתי הלחם הבא מן התבואה החדשה בחג השבועות, מתחילים להביא את קרבנות הצומח מן התבואה החדשה. כלומר, האדם הפרטי יכול להשתמש בתבואה החדשה כבר לאחר פסח, אולם עם ישראל כעם, במקום המקודש והמרכזי ביותר שלו, יכול להשתמש בתבואה החדשה רק לאחר חג השבועות.
הבדל זה מלמד על התקדמות מעולם הפרט לעולם הכלל. בפסח מתחילים ביציאה לחירות של יחידים רבים. אולם אט-אט האומה הולכת ונבנית עד שהיא הופכת במתן תורה לעם אחד. רק עם אחד יכול לקבל תורה. דבר זה בא לידי ביטוי, כאמור, גם בצד החקלאי – רק לאחר הקרבת שתי הלחם בחג השבועות הותרה תבואה חדשה במקדש.
תהליך של התקדמות
תקופה משמחת זו מחברת אפוא את היציאה הגשמית בחג הפסח לקבלת התורה בחג השבועות; מחברת את ההודאה על החקלאות שנתן לנו הקב”ה בארץ ישראל, עם ההבנה שחקלאות בארץ ישראל נובעת ממעיין הקודש; ומסמלת את המעבר שלנו מאוסף של יחידים לבניין של אומה, שרק מכוחה אנו זכאים לקבל תורה.
ספירת העומר איננה ספירה חיצונית בלבד – גם אנו מתקדמים בכל יום בספירה בכל התהליכים שהזכרנו. בע”ה, שנזכה להתקדם בספירה בפרט ובמהלך השנה בכלל, שלב אחרי שלב; שנזכה לבנות את עולם הנפש, את עולם המידות ואת עולם התורה וההלכה.