מדוע מדליקים נרות שבת?

הגמרא בשבת (כה:) קובעת:

הדלקת נר בשבת – חובה.

מדברי מדרש תנחומא (נח, א’) נראה שחובת הדלקת הנרות היא מן התורה:

שנו רבותינו: על שלֹשה [עבירות נשים מתות בשעת לידתן] וכו’, ושלֹשתן מן התורה… הדלקת הנר – דכתיב: ‘וקראת לשבת עונג’, זו הדלקת הנר בשבת. ואם תאמר – לישב בחֹשך? אין זה עונג, שאין יורדי גיהנֹם נדונין אלא בחֹשך.

כך נראה גם מדברי היראים (סימן תכ”ט). מנגד, הרמב”ם (שבת פ”ה ה”א) סובר שהדלקת נרות היא מצווה מדרבנן בלבד:

הדלקת נר בשבת… חובה… וחייב לברך קודם הדלקה: ברוך אתה ה’ א־לוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת, כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים.

וכן דעת רוב הראשונים והאחרונים.

מדוע מדליקים נרות?

הטעם הראשון להדלקת נרות שבת מובא במשנה (כד:):

רבי ישמעאל אומר: אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת.

מדבריו של רבי ישמעאל ניתן להסיק שהדלקת הנרות נתקנה משום כבוד שבת. כך כותב גם רש”י (כה:, ד”ה חובה):

כבוד שבת הוא, שאין סעודה חשובה אלא במקום אור.

לעומת זאת, התוספות (שבת כה:, ד”ה הדלקת) סוברים שהדלקת הנרות נתקנה משום עונג שבת:

הדלקת נר בשבת חובה – פירוש, במקום סעודה, דחובה היא שיסעוד במקום הנר משום עונג.

מדבריהם נראה שעיקר העונג הוא בכך שסעודת השבת תיאכל במקום שיש בו אור. האכילה במקום מואר היא עונג מיוחד לאדם, שכן הוא יכול לראות את המאכלים הנכנסים לפיו. וכך נראה גם מדברי מדרש תנחומא שהובא לעיל (אלא שלדבריו העונג אינו קשור דווקא לסעודה, אלא עצם הישיבה בחושך איננה עונג).

שיטת הרמב”ם

הרמב”ם בסוף הלכות שבת (פ”ל ה”ה) כותב שהדלקת נר שבת היא משום כבוד שבת:

וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך לאכול ומִטה מוצעת, שכל אלו – לכבוד שבת הן.

אולם בתחילת אותן הלכות (פ”ה ה”א) הוא כותב שהדלקת נר שבת היא משום עונג שבת:

ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל – שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת.

מהי אם כן שיטת הרמב”ם? ישנה הבחנה עקרונית בין עונג שבת לכבוד שבת: עונג שבת הוא כל מה שגורם לאדם תענוג בשבת עצמה, ואילו כבוד שבת כולל את כל הפעולות המבטאות יחס של כבוד כלפי השבת, במיוחד אלו הנעשות לפני השבת כהכנה לקראת בואה. לאור זאת מסביר רבי צדוק הכהן מלובלין (קונטרס שביתת שבת, סימן ה’), שכאשר אדם מכין מאכלים טעימים לשבת, מעבר לכך שהדבר מאפשר לו לקיים עונג שבת בשבת עצמה, בעצם הכנת המאכלים יש משום כבוד שבת, שכן בכך הוא מפגין את היחס שלו לשבת ואת ההתרגשות והתכונה לקראת בואה.

בהתאם לחילוק זה מיישב רבי צדוק את הסתירה ברמב”ם בנוגע להדלקת הנר. הדלקת הנר – בדומה להכנת מאכלים – כלולה גם בעונג שבת וגם בכבוד שבת. היא מאפשרת מצד אחד להתענג על אכילת סעודת השבת במקום מואר, ומצד שני – עצם הדאגה לתאורה לקראת בואה של השבת יש בה משום נתינת כבוד לשבת. במילים אחרות: בהדלקת נר לפני השבת יש משום דאגה לכבודה של השבת, ובקיומו של נר דולק בשבת עצמה יש קיום של עונג שבת (וכך כותב גם הגרי”ז מבריסק, מובא בחידושי הגר”ח על הש”ס, סימן י”א).

שלום בית

ייתכן שלמצוַות הדלקת הנרות יש גם טעם נוסף. הגמרא (שבת כג:) אומרת שמי שאין לו כסף לקנות גם יין לקידוש וגם נרות, עדיף שיקנה נרות “משום שלום ביתו“. מדברי הגמרא עולה טעם חדש להדלקת נרות שבת: משום שלום בית.

מהו הקשר בין הדלקת נרות לשלום בית? רש”י (כג:, שלום ביתו) מבאר: “שבני ביתו מצטערין לישב בחֹשך”. נראה שכוונתו היא שכאשר אין אור בבית, בני הבית מצטערים לשבת בחושך, וממילא ישנו סיכוי רב יותר שיגיעו לידי מריבות. אור מביא איתו נעימוּת שמצמצמת מריבות. בהמשך מוסיף רש”י (כה:, ד”ה הדלקת נר), שכאשר הבית חשוך אנשים מגששים באפלה, נתקלים בחפצים ונופלים, וגם אוכלים בעלטה בלא לראות את האוכל, וכך שוררת בבית אווירה מתוחה ולא נעימה. הדלקת הנר נועדה להביא לכך שהבית יהיה מואר ותשרה בו אווירה שמחה ונעימה, וכך יגדל השלום בבית.

לעומתו, הרמב”ם הבין כנראה ש’שלום בית’ מתייחס באופן מיוחד לשלום בין איש לאשתו, וכך הוא כותב (חנוכה פ”ד הי”ד):

היה לפניו… נר ביתו וקדוש היום – נר ביתו קודם משום שלום ביתו, שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו.

מסתבר שהרמב”ם הבין שכאשר יש חשכה ובני הבית נכשלים בחפצים ואינם רואים דבר, הדבר עשוי לגרום למתחים ולמריבות במיוחד בין אדם לאשתו.

שלום בית – חלק מדין כבוד שבת

בין לרש”י ובין לרמב”ם יש לשאול: מדוע אם כן נתקנה הדלקת נרות רק בשבת? הרי שלום בין בני הבית ומניעת מריבות חשובים בכל ימות השבוע! התשובה היא שאמנם שלום בית חשוב בכל הימים, אולם הוא חשוב במיוחד בשבת, שאמורה להיות יום של קדושה והתעלות, יום של חיבור בין בני המשפחה. ביום זה חשובה לנו במיוחד האווירה הנעימה והרגועה בבית. מעין זה כותב המרדכי (סימן רע”ד): “דלא חשו לשלום בית אלא בשבת, מפני כבוד שבת”.

שלום בית חשוב והכרחי בכל ימות השבוע, אולם חכמים לא חייבו את האדם לנקוט פעולות מסוימות התורמות לחיזוק השלום בביתו. דבר זה מוטל על כל אדם, לדאוג לקיומם של שלום ואווירה נעימה בביתו בכל דרך שימצא לנכון. בשבת, לעומת זאת, ישנה מצווה של כבוד השבת, וחלק מכבודה הוא השלום שבין בני הבית במהלך השבת. אם תהיינה מריבות ואווירה עכורה בבית, הדבר יפגע לא רק בבני הבית, אלא גם בשבת. לכן ציוו חכמים על כל אדם להדליק נרות בביתו ולהשרות בו אווירה נעימה, לא רק עבור בני הבית, אלא גם עבור שבת המלכה.

לפי זה אין כאן ממש טעם נפרד להדלקת נרות אלא תוספת לטעם של ‘כבוד שבת’. הדלקת הנרות מכבדת את השבת לא רק משום שבית מואר הוא תפאורה מכובדת ויפה, אלא גם משום שהיא מסייעת לשמור על אווירה נעימה ורגועה בבית ולמנוע מריבות וכעסים הפוגעים בכבודה של השבת.

סיכום – טעמי הדלקת הנרות

בסופו של דבר, ישנם שני טעמים מרכזיים להדלקת הנרות:

1. משום עונג שבת – כדי שהאדם יוכל ליהנות יותר בשבת: לראות את מה שהוא אוכל ולהיכן הוא הולך וכדומה.
2. משום כבוד שבת – כדי להפגין יחס של כבוד כלפי השבת ולקבל את פניה בבית מואר ויפה, שהאווירה בו טובה ונעימה.

בין שני הטעמים ייתכנו הבדלים שונים להלכה, שאת חלקם נזכיר בפעמים הבאות.

פרט לשני טעמים אלו נזכר בגמרא גם הטעם של שלום בית – הדלקת הנרות מצמצמת מריבות ומתחים בבית ומרבה בו את השלום (לרש”י: בין בני הבית; לרמב”ם: בין איש לאשתו). טעם זהו הוא כנראה חלק מן הטעם של כבוד שבת, שכן כאשר ישנן מריבות בבית נפגע כבודה של השבת.