מדוע מחמירים כל כך בשלושת השבועות?

מדוע בכל דור מחמירים יותר בדיני שלושת השבועות? מדוע אנו מחמירים יותר מן הדברים הכתובים בתלמוד?

האיסורים הבסיסיים

המשנה במסכת תענית (ד, ו-ז) מונה חמשה דברים שאירעו לאבותינו בי”ז בתמוז, וחמשה בתשעה באב. למרות השוויון ב”כמות” האירועים, דיני תשעה באב חמורים יותר:

משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה – אסור מלספר ומלכבס. ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. ערב תשעה באב – לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין.

במשנה יש שלוש דרגות של איסורים: ראש חודש אב (ממעטין בשמחה), שבוע שחל בו תשעה באב (אסור בתספורת וכיבוס, למעט יום חמישי) וערב תשעה באב (איסור אכילת בשר ושתיית יין). דיני הדרגה הרביעית, תשעה באב עצמו, מפורטים בברייתא (תענית ל.).

במהלך הדורות מצאנו הרחבות רבות ומשמעותיות, בעיקר אצל האשכנזים, לאיסורים הנובעים מתשעה באב. ההרחבות היו בשני מישורים: בהיקף הזמן, ובהיקף האיסורים. כך למשל איסור תספורת הורחב לכל שלושת השבועות, ואיסור אכילת בשר ושתיית יין הורחב לכל תשעת הימים. כמו כן, לא נושאים נשים בתקופה זו, ולא לובשים בגדים חדשים. על הרחבות אלו ואחרות מעיר הב”ח (תקנא, א):

והנה לאשר רוב דיני תשעה באב הם מנהג שנהגו רוב ישראל ועיקרי הדינים לא נודעו ביניהם. מפני זה נשתבשו ההמון במקצתם להחמיר או להקל שלא כדין. על כן ראיתי לכתוב תחילה עיקר הדין כדמות הקדמה למה שיבוא אחר זה…

אם כך, אכן צדקה טענת השואל. מנהגים שונים וחומרות שונות נתווספו במהלך הדורות. מהו הטעם לכך?

סילוק הסכין בברכת המזון

השולחן ערוך (או”ח קפ, ה) כותב, שנוהגים לכסות את הסכין בשעת ברכת המזון (אך לא בשבת ויום טוב). שני טעמים נתנו הראשונים למנהג זה:

• א. הרוקח (שלב) כותב, שהשולחן נחשב כמזבח (כמבואר בחגיגה כג.), ועל המזבח נאמר: “לא תניף עליו ברזל”, לפי שהברזל מקצר ימיו של אדם, ומזבח מאריך ימיו. לכן, בשעת הברכה מסתירים את הסכין, שמקצר ימיו של אדם.
• ב. שיבולי הלקט (קנה) כותב בשם “חבר אחד, ור’ שמחה שמו”, שפעם אחת היה אחד מברך ברכת המזון, וכשהגיע לברכת “בונה ירושלים” ונזכר בחורבן הבית, לקח את הסכין ותקעו בלבו, ועל כן נוהגים לסלקו בשעת הברכה.

כשאנחנו מתבוננים בטעם השני, נראה לנו שאנחנו “מוגנים” – אין שום סיכוי שמישהו מאיתנו יהרוג את עצמו בסכין בשעת ברכת המזון מרוב צער על חורבן ירושלים. אך מדוע אנחנו מרגישים כה בטוחים ש”לנו זה לא יקרה”? האם בגלל שאנחנו מבינים שאסור לאדם לפגוע בעצמו, ושדבר זה בודאי לא יפתור את הבעיה, או שמא איננו מרגישים כל כך את צער החורבן?

נראה, שככל שאנחנו רחוקים יותר מן החורבן, קשה יותר לחוש את עוצמת הצער על החורבן. לכן, דווקא כיום, צריכים אנו יותר איסורים בימי בין המצרים, כדי שנצליח להתקרב לעוצמת תחושת אבלות החורבן הראויה, כדרך שחשו אבותינו, שלהם היה די במעט איסורים וחומרות ביחס לחורבן כדי להגיע לתחושות אלו (כמובן, אין להמציא חומרות חדשות אלא להמשיך את המנהגים שנהגו בדורות האחרונים).

מיצר ודואג

השולחן ערוך (או”ח א, ג) פוסק, שבכל השנה “ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש”. “מיצר” פירושו – מצטער. אך מה פירוש “דואג”?

יש הבדל גדול בין צער לדאגה. צער מבטא משהו שחסר לנו, ואנו עצובים בגללו. הדאגה מראה מחד שיש משהו חסר, אולם מאידך היא מבטאת שיש מה לעשות בכדי להשיבו. אדם דואג כאשר בנו נעלם. כאשר חס ושלום מודיעים לו שבנו נהרג, הוא כבר לא דואג, אלא מצטער. הדאגה מראה שיש עדיין מה לעשות.

כאשר אנו מצטערים על החורבן, אנו מבינים שמשמעות החורבן היא סילוק שכינה מעם ישראל, כך שההופעה האלוקית במלוא הדרה איננה קיימת. אולם איננו מסתפקים בצער ובאבל, אלא גם דואגים – ובכך מבינים שהדברים תלויים בנו, ויש לנו אפשרות לשנות. החורבן אירע בגלל התנהגות אנושית לקויה, והמקדש ייבנה בע”ה מתוך התנהגות אנושית ורוחנית ראויות. הדאגה גורמת מחד למחשבות ולצער, אך מאידך, יש בה גם משהו שנותן תקווה, שמראה שהמצב הפיך.

ישתכח מן הלב?

הישועות יעקב (או”ח תקס, ס”ק ב) מקשה, כיצד מחד אמרו חז”ל אומרים שלא מתאבלים לאחר י”ב חודש, כי “גזירה על המת שישתכח מן הלב”, אך על החורבן עלינו להתענות שנים רבות אחריו? ניתן כמובן להסביר, שכאשר אדם מת, השאיפה היא שלמרות הצער והטרגדיה, המשפחה תתאושש ותחזור לחיים רגילים, בעוד חורבן המקדש וחסרונו משפיעים עלינו כל הזמן, שכן לעולם לא נוכל להסתדר ללא השראת שכינה מלאה.

אולם הישועות יעקב נותן תשובה אחרת:

מה שאנו מתאבלין כל כך על חרבן בית מקדשנו, אף שהיא אבילות ישנה, וזה זמן רב שנחרב ועדיין לבנו דוה, זה לאות על שיש תקוה לאחריתנו. דומה לזה שאמרו “המת משתכח מן הלב ואין החי משתכח מן הלב”, ולאשר כי הדבר עומד לחזור לקדמותו, בגלל כן הלב מתאבל תמיד.

כלומר, האבלות על בית המקדש טומנת בתוכה את הידיעה שיש תקווה לשינוי ולבניין. אין להתאבל על מת לאחר י”ב חודש, כי ממילא אין מה לעשות. אולם האבלות על החורבן נותנת לנו תקווה לעתיד טוב יותר, ונוסכת בנו תקווה לכך שבית המקדש עתיד להיבנות.

ניתן להוסיף: שכחת המת נועדה לאפשר כאמור למשפחה לחזור לשגרה. אולם ביחס לחורבן, דווקא מי שזוכר את החורבן ומצטער עליו, הוא זה שיכול להביא לבניינו – “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה” (תענית ל:). זיכרון החורבן והמחשבה אודות הבניין, מכניסות בלבנו את התשוקה לאותה מציאות שכינה נפלאה, את התפילה המיוחדת לבניין המקדש, כך שדווקא מתוך האבל והזכרון אנו מתקדמים לקראת בניין בית המקדש.

סיכום

שני הדיונים האחרונים מסבירים היטב את הצורך להמשיך במנהגי החורבן, ומדוע מחמירים במנהגים אלו: האבלות אינה רק סימן לצער, אלא היא תחילת הבניין, והיא זו שמובילה אותנו צעד נוסף לקראת בניין בית המקדש. “ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת”, במהרה בימינו.