מצוות הקידוש
המצווה לקדש את השבת בכניסתה היא מצווה מן התורה, הנלמדת מן הפסוק “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ” (שמות כ’, ז). כך נאמר בגמרא בפסחים (קו.):
תנו רבנן… ‘זכור את יום השבת לקדשו’ – זוכרהו על היין בכניסתו.
גם נשים חייבות במצווה זו, אף שהיא מצוַות עשה שהזמן גרמה, כיוון שהתורה הקישה בין ‘זכור’ ל’שמור’, וכשם שנשים חייבות באיסור המלאכה בשבת, הנלמד מהפסוק ‘שמור’, כך הן חייבות במצוַות הקידוש, הנלמדת מהפסוק ‘זכור’ (ברכות כ:).
הזכרת מעלת השבת
מהו בדיוק עניינה של מצווה זו? כיצד מקיימים אותה מן התורה? הרמב”ם בספר המצוות (עשה קנ”ה) הולך בעקבות הגמרא בפסחים וכתב שמצוַות הקידוש נלמדת מהמילה “זָכוֹר”, ועניינה לזכור ולומר דברים בעניין שבחה של השבת ומעלתה ביחס לימות החול:
והמצווה הקנ”ה היא שצִוָנו לקדש את השבת ולומר דברים בכניסתו וביציאתו, נזכור בם גודל היום הזה ומעלתו והבדלו משאר הימים הקודמים ממנו והבאים אחריו. והוא אמרו יתעלה ‘זכור את יום השבת לקדשו’ – כלומר, זכרהו זכר קדושה והגדלה. וזו היא מצוַות קידוש.
מצווה זו מתקיימת עם כניסת השבת, ולדעת הרמב”ם גם עם יציאתה. כאשר האדם נמצא ברגע המעבר מימות החול לשבת או להפך, עליו לשים לב למשמעות המעבר ולעמוד על הפער הגדול שבין היום היוצא ליום הנכנס.
להחיל קדושה על השבת
מנגד, הרמב”ן (שמות כ’, ז) הולך בעקבות המכילתא (יתרו, מסכתא דבחדש, פרשה ז’) וקובע שמצוות קידוש נלמדת מן המילה “לְקַדְּשׁוֹ”, ועניינה ליטול חלק פעיל בהחלת קדושתה של השבת:
אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממִלת ‘לקדשו’, שנקדשהו בזיכרון… ציווה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו, וכך אמרו במכילתא: ‘לקדשו’ – קדשהו בברכה, מכאן אמרו: מקדשין על היין בכניסתו… וזה על קִדוש הלילה… אבל ‘זכור את יום השבת’ מצוה לזכרו תמיד בכל יום, כמו שפירשנו.
לדבריו, המילים “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת” אינן מלמדות את מצוַות הקידוש אלא מצווה אחרת הנוגעת לזכירת השבת בימות השבוע. המצווה לקדש את השבת בכניסתה נלמדת מן המילה “לְקַדְּשׁוֹ”.
מדברי הרמב”ן נראה כי החילוק בין שתי המצוות אינו נוגע לזמן המצווה בלבד אלא גם למהותה: בימות השבוע האדם נדרש רק לזכור את קדושת השבת ומעלתה, ואילו בכניסת השבת האדם נדרש להשתתף ביצירתה של קדושת השבת. כשם שבני ישראל שותפים בקידוש החודש או היובל בתחילתם, כך הם שותפים בהחלת קדושתה של השבת עם כניסתה .
נמצא שיש כאן מחלוקת משמעותית בנוגע לעניינה של מצוַות הקידוש. לדעת הרמב”ם, הקידוש איננו פעולה יוצרת. האדם המקדש אינו מחיל קדושה על השבת אלא רק מתאר את מעלתה של השבת על פני ימות החול ומרבה בשבחה. לעומתם, הרמב”ן סבור כי מצוַות הקידוש אינה באה לתאר את קדושת השבת בלבד אלא גם להשתתף בהחלת הקדושה בפועל.
האם השבת אינה קדושה מעצמה?
דברי הרמב”ן עומדים לכאורה בסתירה לדברי הגמרא בפסחים (קיז:), הקובעת ששבת “קביעא וקיימא”, כלומר קדושת השבת קבועה וקיימת ואינה תלויה במעשיו של עם ישראל. מהי אפוא כוונת הרמב”ן באומרו שהאדם מצוּוה לקדש את השבת? הרי השבת קבועה וקיימת ומתקדשת מעצמה!
ניתן לבאר את הדבר על פי דברי בעל חידושי הרי”ם (יתרו, ד”ה זכור), האדמו”ר הראשון לבית גור:
והגם שקדושת שבת היא קבועה וקיימת… מכל מקום… על ידי זה שעושין את עצמן כלי להכניס בו קדושת שבת – בזה נקרא שמקדשין את השבת, וזה הוא שמקדשין אותו בכניסתו.
כלומר, השבת קדושה מעצמה ואינה צריכה שנקדש אותה. התורה ציוותה עלינו לקדש את השבת כדי להפוך את עצמנו לכלי שמסוגל לקלוט את קדושת השבת. נמצא אם כן שפעולת הקידוש מכוונת בעיקר כלפי עצמנו – עלינו להכניס את עצמנו לתוך קדושת שבת.
מה צריך לומר בקידוש?
מחלוקת הראשונים בעניין מהותו של הקידוש עשויה להשפיע על השאלה אילו דברים צריך לומר כדי לקיים את מצוַות הקידוש מן התורה. הרשב”א (שו”ת הרשב”א, ח”ד, סימן רצ”ה) נוקט בשיטת הרמב”ם, שמצוות הקידוש נועדה להזכיר את מעלת השבת, ולאור זאת מוסיף נקודה חשובה:
וכן קידוש היום, לזכור אותו בכניסתו כעין שבח וקילוס, כענין מאמר רבי חנינא שהיה אומר: ‘נצא ונקבל פני שבת מלכתא’ וכו’, והיה מקלס ואומר: ‘בואי כלה, בואי כלה’, וכיוצא בזה בקריאת פסוקי קדושת השבת, בקריאת ‘ויכולו’ או ‘ושמרו בני ישראל את השבת’ וכיוצא באלו. וכל אחד ואחד אומר כפי שיזדמן לו מעניני שבחו וקדושתו והזכרת קדושתו, ובעל פה, ובלא שום נקיטת חפץ, לא כוסו ולא פתו. באו הם (=אנשי כנסת הגדולה) ותקנו לכל נוסח אחד, במקום סעודה, ובחפץ, ותקנו שיזכירו קדושתו על היין, לפי שאין אומרים שירה אלא על היין.
לדברי הרשב”א, מן התורה ניתן לקיים את המצווה באמירת דברים כלשהם המדגישים את שבחה ומעלתה של השבת, בעל פה ובלא טקס קבוע, אלא שחכמים תיקנו נוסח אחיד שכולם משבחים בו את השבת, וגם קבעו שנוסח זה ייאמר על היין או על הפת ובמקום סעודה.
אמירת “שבת שלום” או “גוט שאבעס” – האם נחשבת לקידוש?
מדברי הרשב”א עולה שמי שאומר בתפילה “בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה” או “וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת” – מקיים את המצווה מן התורה, כיוון שהזכיר את שבחה וייחודה של השבת. בדומה לכך סובר רבי עקיבא איגר (על המגן אברהם, רע”א, ס”ק א), שהאומר ‘שבתא טבא’ (“גוט שאבעס”, או כפי שמקובל היום: ‘שבת שלום’) יוצא ידי קידוש מן התורה, כיוון שהזכיר את מעלתה של השבת. וכן כותב המנחת חינוך (מצווה ל”א, אות ג), “דהמצוה מן התורה לדבר דברים של כבוד היום, כל אחד לפי צחות לשונו”.
אולם מסתבר שחידוש נכון רק לפי שיטת הרמב”ם, שעניינו של הקידוש הוא לבטא את מעלת השבת. לפי שיטת הרמב”ן, שהקידוש נועד להחיל קדושה על השבת, מסתבר שיש לומר מילים העוסקות בקדושת השבת, ואין די בדברי שבח וקילוס בלבד . יתרה מזו, ייתכן שכדי ליצור קדושה ממשית יש צורך לומר את ברכת ‘מקדש השבת’ בשם ובמלכות, ואין די באמירת דברים בעלמא. כך עולה מדברי המכילתא (שעליהם מבוססת שיטת הרמב”ן), שם נאמר בפירוש שצריך “לקדשו בברכה”, וכך כותב הפרי מגדים (משבצות זהב, רע”א, ס”ק א): “דבעינן ברכה לקידוש היום, שיאמר ‘ברוך אתה ה’ מקדש השבת’, ומה שהזכיר ‘ותתן לנו יום השבת’, אפשר ידי קידוש לא יצא אף מן התורה”.
למעשה, מדברי חכמים ברור שיש לומר את נוסח הקידוש כפי שמופיע לפנינו. אולם לשאלה כיצד יוצאים ידי חובת קידוש מן התורה ייתכן שיש משמעויות נוספות, שעליהן נעמוד בפעמים הבאות.
