פסוקי ‘ויכולו’
עיקרו של הקידוש מורכב משתי ברכות: ברכת הגפן (“בורא פרי הגפן”) וברכת הקידוש (“מקדש השבת”). לפני שתי הברכות אנו אומרים את פסוקי ‘ויכולו’. אמירת פסוקים אלו בליל שבת מחשיבה את האומר כאילו נעשה שותף לקב”ה במעשה בראשית (שבת קיט:), ואף שפסוקים אלו נאמרים כבר בתפילת ערבית, נוהגים לחזור ולומר אותם במסגרת הקידוש כדי להוציא את בני הבית שלא התפללו (רא”ש, שבת, פט”ז, סימן ה’), או כדי להגיע לשלוש פעמים של אמירת ‘ויכולו’ (פעם אחת בתפילת עמידה, פעם נוספת בתחילת ‘מעין שבע’ ופעם שלישית בקידוש), “שכל האומר ג’ פעמים ‘ויכולו’ כפרה לכל עונותיו, וכאילו קיים כל התורה כולה” (אור זרוע, ח”ב, סימן כ’, בשם מדרש שוחר טוב).
“יום השִּׁשִּׁי”
פסוקי ‘ויכולו’ מופיעים בתחילת פרק ב’ בבראשית, לאחר שפרק א’ מסתיים במילים “ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי”. הרמ”א (רע”א, י) כותב שנוהגים להקדים לאמירת פסוקי ‘ויכולו’ את שתי המילים האחרונות של הפסוק הקודם: “יום השישי”, כדי לרמוז לשם ה’ בראשי התיבות: “יום השישי ויכולו השמים”.
מדברי הרמ”א משמע שמוסיפים שתי מילים אלו בלבד, וכך מופיע בסידור האר”י ועוד, אולם כמה אחרונים כתבו שמאחר שהמילים “יום השישי” כשלעצמן חסרות משמעות, יש להקדים להן בלחש את המילים “ויהי ערב ויהי בוקר”, כדי שהמקדש יאמר משפט שלם ובעל משמעות (לבוש, רע”א, י; שו”ת חתם סופר, ח”א, סימן י’; ועוד) .
קדושת ישראל וקדושת השבת
לאחר אמירת פסוקי ‘ויכולו’ מברכים על היין, ולאחר ברכת היין מגיע החלק המרכזי של הקידוש, העוסק במעלתה ובקדושתה של השבת. השורש ק.ד.ש. מופיע שבע פעמים בקידוש: שש פעמים בברכת הקידוש, ופעם נוספת בפסוקי ‘ויכולו’. הקדושה נזכרת לעיתים ביחס לשבת ולעיתים ביחס לעם ישראל – השבת היא יום קדוש שניתן לעם קדוש.
ליתר דיוק, ברכת הקידוש מחולקת לשני חלקים, שבכל אחד מהם ישנו מבנה זהה הפותח בקדושת ישראל, עובר לקדושת השבת המונחלת לעם ישראל וחוזר ומציין את קדושת השבת. מבנה החלק הראשון הוא:
א. קדושת ישראל – “אשר קידשנו במצוותיו ורצה בנו”.
ב. קדושת השבת מונחלת לעם ישראל – “ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו”.
ג. קדושת השבת וטעמיה – “זיכרון למעשה בראשית… תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים”.
ומבנה החלק השני הוא:
א. קדושת ישראל – “כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים”.
ב. קדושת השבת מונחלת לעם ישראל – “ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו”.
ג. קדושת השבת – “מקדש השבת“.
משמעות הדבר היא שקדושת ישראל וקדושת השבת מקבילות ומחוברות זו בזו – לשבת ישנה קדושה מיוחדת, ואף לעם ישראל ישנה קדושה מיוחדת, שבזכותה זכה לקבל את השבת. שתי הקדושות פותחות את הברכה, ושתיהן מסיימות אותה.
קדושת השבת וטעמיה
פרט לקדושת השבת ולנתינתה לעם ישראל, אנו מזכירים עוד כמה דברים ביחס לשבת: השבת היא “זיכרון למעשה בראשית”, “תחילה למקראי קודש”, “זכר ליציאת מצרים”. אנו רומזים כאן לשלוש פרשיות בתורה שבהן נזכרת השבת: בעשרת הדיברות שבפרשת יתרו (שמות כ’, ז-י) השבת היא זיכרון למעשה בראשית (“כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ”), בפרשת אמור (ויקרא כ”ג, ב-ג) השבת היא “תחילה למקראי קודש”, כלומר המועד הראשון מתוך רשימת המועדים שהם ‘מקראי קודש’, ובעשרת הדיברות שבפרשת ואתחנן (דברים ה’, יא-יד) השבת היא זכר ליציאת מצרים (“וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים… על כן ציווך ה’ א-להיך לעשות את יום השבת”).
לשבת ישנם טעמים ומסרים רבים. במסגרת הקידוש, שבו אנו עוסקים במעלתה של השבת, אנו מציינים שלוש נקודות מרכזיות ביחס אליה. מסתבר שכשם שהברכה כולה עוסקת בקדושת ישראל ובקדושת השבת, כפי שראינו לעיל, כך גם שלוש הנקודות הנזכרות בה ביחס לשבת סובבות סביב אותו עניין בדיוק – הקדושה.
א. זכר למעשה בראשית
מצד אחד, השבת היא זיכרון למעשה בראשית. הקב”ה ברא את העולם בשישה ימים ושבת ביום השביעי, ואף אנו נוהגים כמותו ושובתים ממלאכה ביום השביעי. השביתה ממלאכה ביום השביעי הייתה נחלתו של הקב”ה בלבד – הבריאה כולה המשיכה לפעול כרגיל. השבת אינה אמורה להיות נחלתם של בני אדם. עם ישראל זכה לקדושה מיוחדת, והודות לה קיבל את הזכות המיוחדת להידמות לקב”ה ולשבות ביום השביעי.
שביתה זו אינה רק לשם מנוחה. אנו שובתים בשבת גם מפעולות שאינן קשות כדי להידמות למלך, לקב”ה, ששבת ביום השביעי. בשביתה זו זוכה עם ישראל להתרומם מעבר למציאות ולהתחבר לקדושה א־לוהית.
ב. תחילה למקראי קודש
בנוסף, השבת היא גם “תחילה למקראי קודש”, כלומר הבסיס למועדים השונים הקיימים בלוח השנה. מה הקשר בין השבת למועדים? קדושת המועדים תלויה גם בעם ישראל, שמעבר את השנים ומקדש את החודשים, וכך קובע את זמנם של המועדים. מניין קיבל עם ישראל את הכוח לקדש את הזמן? כוח זה ניתן לו לאור קדושתו המיוחדת ולאור חיבורו המיוחד עם השבת.
כאמור, השבת היא א־לוהית וגבוהה ואינה אמורה להיות נחלתם של בני אדם. עם ישראל זכה להתרומם מעל המציאות ולהתחבר לקדושה המיוחדת של השבת. החיבור לקדושה זו הוא שנתן לעם ישראל את הכוח לקדש את הזמן ולקבוע את זמנם של המועדים. נמצא, שבזכות השבת ניתן להגיע לקדושת המועדים.
זו הסיבה לכך שנקודה זו מוזכרת בקידוש – היא מבהירה את עוצמתה המיוחדת של השבת ואת קדושתם של בני ישראל המחוברים לשבת, קדושה המאפשרת להם להמשיך ולקדש את הזמן, להמשיך ולקדש את המציאות.
ג. זכר ליציאת מצרים
הנקודה השלישית היא “זכר ליציאת מצרים” – המנוחה בשבת מבטאת את חירותנו, חירות שניתנה לנו בעת שהוציאנו ה’ מבית העבדים שבמצרים. המנוחה בציוויו של הקב”ה מבטאת את העובדה שאנו משועבדים אך ורק אליו ולא למישהו זולתו.
נקודה זו קשורה אף היא לקדושתו של עם ישראל. עם ישראל זכה ביציאת מצרים לחירות מיוחדת, חירות המאפשרת לו להידבק בקב”ה בצורה מלאה ולא להיות משועבד לבשר ודם כלל. השבת מבטאת אפוא את קדושתו המיוחדת של עם ישראל, וזהו חיבור נוסף בין קדושתו של עם ישראל לקדושתה של השבת.
ההתקדמות במהלך הקידוש
אם נחזור למבנה ברכת הקידוש, נוכל לראות שמשפט כמעט זהה מופיע בשתי המחציות של הברכה, אך בשינוי קל. אנו פותחים את הקידוש בגוף שלישי: “ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו”, ומסיימים אותו בגוף שני: “ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו”. במהלך הקידוש, החיבור לקב”ה הולך ומתעצם, הקרבה אליו הולכת וגוברת. כעת, בסוף הקידוש, ניתן לחוש ביתר שאת את הקשר המיוחד שלנו לקב”ה ואת האהבה והקדושה שהוא מרעיף עלינו.