בגמרא בשבת (קיט:) נאמר:
תניא, רבי יוסי בר יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: ‘יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך’, ומלאך רע עונה ‘אמן’ בעל כרחו. ואם לאו, מלאך רע אומר: ‘יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך’, ומלאך טוב עונה ‘אמן’ בעל כרחו.
על פי דברי הגמרא נתקן הפיוט ‘שלום עליכם’, שבו אנו מברכים לשלום את המלאכים הבאים לביתנו בליל שבת. פיוט זה הופץ על ידי המקובלים לפני כמה מאות שנים.
למזמור זה ארבעה בתים: “שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת”, “בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם”, “בָּרְכוּנִי לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם” ו”צֵאתְכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם”. הספרדים נוהגים לשיר בית נוסף (לפני הבית האחרון): “בְּשִׁבְתְּכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם”. יש הנוהגים לומר כל בית שלוש פעמים (וכך נוהגים רוב האשכנזים), ויש הנוהגים לומר כל בית רק פעם אחת (וכך נוהגים רבים מן הספרדים) .
האם אומרים “ברכוני לשלום”?
אחד מתלמידיו של רבי חיים מוולוז’ין (כתר ראש, סימן צ”ג) העיד שרבו נהג שלא לומר את הבית השלישי של המזמור – “ברכוני לשלום מלאכי השלון”. לדבריו, אין שום טעם לבקש מהמלאכים שיברכו אותנו, מאחר שאין להם בחירה חופשית אם לברך או לא:
הפזמון ‘ברכוני לשלום’ בליל שבת קודש לא אמר… ואין לבקש מהמלאכים, כי אין להם כח מאומה, והכל אצלם בהכרח: כאשר האדם זוכה – מוכרחים הם לברכו, ואם לאו – אז חס ושלום בהכרח מקללין.
מעבר לכך שבקשה זו חסרת טעם, גם צד איסור יש בה, שכן אין להתפלל למלאכים אלא לקב”ה לבדו, ואפילו להתפלל לקב”ה באמצעות המלאכים אסור, כפי שכתבו הרמב”ם (סוף ההקדמה לפרק חלק, העיקר החמישי; הלכות עבודת כוכבים, פ”ב ה”א), הרמב”ן (דרשת “תורת ה’ תמימה”, כתבי רמב”ן, ח”א, עמ’ קעא) ואחרים.
למרות זאת, רבים נוהגים לומר “ברכוני לשלום מלאכי השלום” מתוך כוונה שאיננו פונים אל המלאכים בבקשה שיברכו אותנו בעצמם, אלא שיביאו את תפילתנו לפני הקב”ה ולא יעכבו את קבלתה על ידו. נראה שתפילה בכוונה כזו מותרת על פי דברי הגמרא בסנהדרין (מד:):
רבי יוחנן אמר: לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין את כחו ואל יהו לו צרים מלמעלה.
ומבאר רש”י (ד”ה לעולם):
שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים, ושלא יהו לו מסטינים מלמעלה.
על פי דברי הגמרא נראה שאמנם אין לבקש מהמלאכים שיתפללו עבורנו או שיברכו אותנו, אך מותר לבקש מהם שיעבירו את תפילתנו לקב”ה כך שהוא יברך אותנו, וכך אפשר להבין את הבקשה “ברכוני לשלום” .
המלאכים נתמנו למטרה זו
האגרות משה (אורח חיים, ח”ה, סימן מ”ג, ו) הצדיק את אמירת “ברכוני לשלום” באופן אחר. לדבריו, אנו פונים אמנם אל המלאכים עצמם בבקשה שיברכו אותנו, אך אין איסור בדבר, כיוון שהמלאכים המלווים את האדם מבית הכנסת לביתו בליל שבת מונו על ידי הקב”ה בדיוק למטרה זו – לברך את האנשים שביתם ערוך ומוכן לשבת. סתם כך אין היתר לפנות אל הקב”ה באמצעות מלאכים, אולם כאשר מדובר במלאכים שהקב”ה מינה למטרה זו, להיות סנגורים על בני ישראל או לברכם, מותר לבקש מהם שיבצעו את שליחותם באהבה.
באופן חריף יותר כתב רבי נפתלי הרץ הלוי (בהערתו על סידור הגר”א, ח”ב, פח ע”א), שאמירת “ברכוני לשלום” אינה בגדר בקשה אלא בגדר תביעה שהמלאכים ימלאו את שליחותם ויברכו אותו. מלאכים אלו הרי נצטוו לברך את מי שנרו דלוק ושולחנו ערוך שיזכה לכך גם בשבת הבאה, וממילא אדם שעמד בתנאים אלו רשאי לדרוש מהמלאכים את הברכה המגיעה לו, ואין בכך בעיה של תפילה למלאכים כלל (לדברי הרנ”ה סברה זו היא כה פשוטה, עד שיש לפקפק בנכונות השמועה כאילו הגר”ח מוולוז’ין לא אמר “ברכוני לשלום”).
ואכן, כמעט כל ישראל נהגו לומר “ברכוני לשלום”, “ומנהגם של ישראל תורה הוא”.
מדוע אומרים “צאתכם לשלום”?
יש שערערו גם על הבית האחרון – “צאתכם לשלום”. וכך כתב בסידור היעב”ץ (הנהגת ליל שבת, אות י):
יש להפליא עוד על מה זה שלח המלאכים ופטרם לשלום, הלא טוב שיתעכבו יותר וישמחו גם בסעודה, אם היא כתקנה וכראוי לה – בודאי תרב שמחתם ויוסיפו לו ברכתם, ולמה ימהר לשלחם מזה?
אולם בעל מחצית השקל (רס”ב, ס”ק א) יישב את הנוסח המקובל:
ולעניות דעתי פשוט דאף על גב דהמלאך נשאר אצל האדם כל יום השבת, מכל מקום אין לשבש נוסח ‘צאתכם לשלום’, כי הוא על דרך ‘ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך’ (דברים כ”ח, ו), ואף על גב דאין יציאת המלאכים עתה, מכל מקום אומר ‘צאתכם לשלום’ על זמן היציאה כשתהיה.
כלומר, אין אנו מזרזים את המלאכים לצאת, אלא אנו מברכים אותם שיהיו ברוכים לכשיצאו.
מכל מקום, הספרדים נהגו להוסיף בית המברך את המלאכים על הזמן שהם יושבים אצלנו: “בשבתכם לשלום מלאכי השלום”, ורק לאחר מכן אומרים “בצאתכם לשלום”. כלומר, לאחר שתשבו בסעודה, לכשתרצו לצאת – תהיה יציאתכם לשלום.
אשת חיל
במאות השנים האחרונות הנהיגו לשיר בליל שבת לאחר ‘שלום עליכם’ גם את המזמור ‘אשת חיל’ – חלק מן הפרק האחרון של ספר משלי (ל”א, י-לא). בחז”ל ובמפרשים מצאנו דעות רבות בשאלה כלפי מי אמור המזמור: יש אומרים שהוא מכוון לנשים שונות בתולדות עם ישראל, ויש אומרים שזהו משל לעניינים עמוקים יותר. מכל מקום, לפי פשוטו של מקרא מזמור זה מכוון לנשים כשרות וטובות באופן כללי ומצייר את דמותה של ‘אשת חיל’. כך עולה גם מדברי המדרש (ילקוט שמעוני, משלי, רמז תתקס”ד):
אמר רבי יצחק בר נחמיה: כשם שנתן הקב”ה תורה לישראל בעשרים ושתים אותיות, כך הוא משבח הנשים הכשרות בעשרים ושתים אותיות.
רבים נוהגים להתכוון באמירת ‘אשת חיל’ בליל שבת על בעלת הבית, הטורחת להכין את מאכלי השבת. האישה היא הדמות המרכזית בבית, ובדרך כלל היא שעמֵלה במשך השבוע כולו הן על הטיפול בצורכי הבית, הן על חינוך הילדים ועיצובו הרוחני של הבית. בני הבית צריכים להעריך ולאהוב את אם הבית הטורחת עבורם תמיד.
הבעת הערכה זו ראויה ומתבקשת בכל עת, אך חשיבות מיוחדת יש בה עם כניסת השבת. שלמות השבת נובעת בין השאר מן השלום והאהבה בתוך הבית. הבעת הערכה לאם הבית יש בה כדי להגדיל את השלום והאהבה בבית ולהוביל לשמחת שבת אמיתית וטהורה. הנרות הדולקים, השמחה המשותפת של בני הבית איש ברעהו, השמחה בשבת קודש ובדבקות המיוחדת לקב”ה שאנו זוכים לה בכל שבת – כל אלו מובילים את המשפחה כולה לזכות בברכה המיוחדת של השבת.